אודי יקר וכולם.......

אני פוחדת שיחזור המצב שלא שלטתי ממש בהתנהגות... מתי היפומניה עלולה לחזור? האם בכלל יש מצב שיהיו כמה פעמים היפומניה או שבכלל יהפוך למניה? מה הסיכויים והאחוזים שזה חוזר? ואני בתקופה עצובה( יותר מהרגיל)שגם היא לא יודעת מתי תחלוף. במשך החיים שלי היו לי דיכאונות..אבל לא היה מצב של מניה אף פעם ..ועכשיו היה. אני כבר בת 51?? מוזר ואגב ההיפומניה הייתה ממש לא כייף, לא בהיי רציני וגם לא הוצאתי כספים או משהו מסוכן. הייתי מאוד עירנית, פטפטנית ולא מובנת לאחרים והיו לי המון תובנות שרציתי לחלוק ...בנוסף דחף לצייר ולכתוב וזהו. ושנאתי את המצב הזה. לא הייתי בכלל מאושרת כמו שקראתי על היפומניה בכלל. הרוב הייתי בחרדות רציניות וגם ברגעי בכי וכעס. אז.....מה בדיוק קורה לי??? דיכאון הכרתי.... עצוב לי הטמטום שלי שאת זה לא מקבלים כמו מחלה רגילה.. וגם אני לא. והחמלה רחוקה ממני בעיניין הזה..

הי מיכל חמודה, אין לדעת מה ילד יום. כן שמעתי שברגעים בהם הרגשת יותר נוזלת ומחוררת ופחות בשליטה עצמית (התעשתות), נמצאת בסביבה, או לפחות חלקה, שכן תמכה, ולא לחלוטין היית לבד עם זה - הגם אם זו הייתה תחושה שאחזה בך. ויש בכך מן הנחמה - מקור ההישענות כשאת חלשה יחסית. עם זאת, החרדה מובנת. לרוב, אנשים מחפשים להיות עצמאיים. ועדיין אחזור על מילים שאמרתי כאן בעבר - באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיעזר בזולת, להשתמש בזולת, כן, להיות תלויים במידה מותאמת, אנחנו עצמאיים יותר. וכאן אזכיר את השיר המאד נוגע של עמיחי המופיע בעמוד של אודי. ואודי החכם רשם זמן. הרבה זמן. מסכימה עם זה. עדיין טרי ממש. גם נראה לי, מחוויותיי האישיות, שככל שמזדקנים, ואני מדברת על גיל מבוגר בהרבה מאזור החמישים, יש סיכוי שחלקים חבויים יותר יהיו גלויים יותר. העצמאות, בחלק מהמקרים, פוחתת עם ההזדקנות וזה אובדן שלרבים קשה לקבל אותו. אנחנו, בגילנו, כבר מתחילים להרגיש משהו מזה. יש חלקים בגוף פיזית שמתנוונים. וזה בסדר. ואחזור שוב על שאמרתי, אפשר לתחזק (למשל - תזונה, פעילות גופנית, הנאות של הנפש), כך שהדינימיקה תהיה איטית יותר. בהינתן הגנטיקה ועוד. אנחנו פה מקבלים מצבים נפשיים ומעניקים להם חשיבות רבה. מוזמנת לבחור במי שכן נותן תוקף. איתך, סוריקטה

מיכל יקרה, תקופה מטלטלת ממש בכל כך הרבה מובנים ואצלך התווסף גם האבל על מות אימך ז"ל. מקווה שזה בסדר לומר, אבל אני יןדעת שגם גיל המעבר עשוי לגרום לחוסר איזון רגשי ולבלבול. איתך שירה

סוריק יקרה! מצב שלא הייתי מאחלת לאיש לחוות ...בסביבה שלי אין אף אחד שהיה במצב נפשי בעייתי. אף אחד לא חווה או מכיר לצערי. למרות שאימי כנראה הייתה כזו דכאונית לפעמים ואין לי מושג מה היה לה כי הוסתר היטב..אופי פולני ככה אמרנו. וכשאני חוויתי לא ידעו, כעסו עליי בעיקר. לקח זמן שבעלי בכלל הבין משהו ובכלל אמר שזו אני וככה אני מתנהגת תמיד..ממש לא!!!! ואני בעצמי הייתי צריכה לטפל בזה אכשהו..הסביבה לא תמכה ממש.פחדתי שאתאשפז עד כדי כך. מי שעזר זה המטפלת שחיפשה מישהו מהסביבה שיעזור..מי שלא רציתי בסוף היה איתה בקשר. עזבי מסובך. בכל מקרה טוב שפה מבינים מהו מצב נפשי. לי קשה לקבל ..ממש. אבל זה מה יש. תודה שאת מבינה ופה אפשר לשתף ואודי מכיל..המטפלת הכילה כי שגעתי אותה מלא. תודה

הי מיכל, סיפרת כאן עוד. וחשבתי על ההסתרות. אמא הסתירה, את הסתרת. שורדי שואה מסתירים. חשבתי על החזרה של המוטיב. גם על האמון הבעייתי, החנקת ההישענות. בתפיסה של "חייבים להיות פיקס תמיד" בעיניי יש עיוות. את כבר פחות מסתירה, נראה לי. מניחה שהתרחש בזמן ובקצב שהתאימו. איכשהו אולי תפקידה של ההיפומניה היה לשחרר הסתרות וסיר הלחץ. שולחת מילים של אהבה ונחמה וחיבוקים בימים סבוכים ומבלבלים, איתך, סוריקטה