אחרי השואה

הי אנשים, משתפת במחשבותיי וברגשותיי. בכל אחד מימי השואה האחרונים מסופרים על ידי אחי לחבריו וילדיו הימים בהם אמי ואמה עברו את מלחמת העולם השנייה. אנשים שמוכרים גם לי מעולמנו המשותף. ואנשים מתרשמים ומחבקים. ואיכשהו סיפור ההמשך נקטע. לא מדברים על כך שהיו בה חלקים מאד חולים ומסוכנים, והם הופנו כלפיי, וחלקים יפים אחרים הופנו לאחרים, ועוררו בי קנאה, משום שראיתי שיש לה יכולת, רק מולי מתחוללת תקיפה. ונתבקשתי להחניק את הסיפור שלי מולה, כדי לא לקלקל לילדי המשפחה. שיגדלו בסדר סך הכל. ואני, אני ראיתי את החולי שלה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל הסיפור שמופץ לעולם הוא, שהיא ירדה מדעתה רק לעת זקנה. ואני בלב אומרת שהכל היה שם גם קודם. הרבה הרבה קודם. מאד בחוויה שלי. ההסתרה איומה. ואיפה אני. איפה. לאנשים בעולם החדש שלי - אנשים שהכרתי אחרי שנעשתה עבודה טיפולית - יש מעט מושג, וייתכן שהם מאמינים. אבל אנשי העבר והמשפחה בקלות יוכלו לחשוב שאני דפוקה לאללה וממציאה. נרשם גם, בין השאר, בסיפור על אמא, כמה הייתה מתגאה בנכדיה. ועצוב לי, עצוב שהיא עשתה הכל כדי שהבת שלה, אני, לא תוכל לצמוח ולהיות חלק נפרד ממנה. להיות זאת שמתביישים בה. ברגעים של מחשבות כאלה אני רוצה להיעלם. קמתי היום בעצב ושבר רב. סוריקטה

קוראת אותך וכואבת אתך שומעת את הכאב יודעת כמה קשה הימים האלה עבורך ויחד עם זאת ולמרות המחיקון והשתיקה והאילמות את היום מדברת ומשמיעה את קולך וכאבך לעולם . נראה לי שאפשר כבר להשמיע גם למשפחה את סיפורך אולי הגיע הזמן לשחרר את השמירה עליהם ולהתחיל לשמור עלייך יכולה לשתף אותך ממני שאחרי מותה בשבעה שיתפתי את אחיי אני יודעת שהם שיתפו את נשותיהם אחרי מותה אני בחרתי בי אתך בלב

בהחלט עצוב יקרה, את יודעת וזה מה שחשוב! אנשים שקרובים אלייך כיום יודעים ומבינים. את כבר לא הילדה הקטנה. את כמו שכתבת אחרי טיפול...דברים משתפרים. אומר לך שיחסי עם אחיי לא משהו. כלפי חוץ כאילו סבבה..מבפנים רקוב..בגלל הילדות והם גם לא מבינים שהם בעצמם הוסיפו נזק בצחוק והלגלוג שממשיך עד היום. ממליצה- גם לעצמי לראות את האנשים שכן מתקרבת אליה ורואים את הטוב שבי שאני לא רואה ולא ראיתי. חיבוק מתאים.

הי אביב היקרה, כל כך שמחה שכתבת לי. אחי, שגדל איתי, יודע. אך נראה לי שיותר מידי לו להכיל. בנוסף גם את חייו שלו. בפעמים בהן ניסיתי להרחיב מעט - דבריי נהדפו מאד לרוב, ולא מתוך כוונה רעה. הוא מאד טוב אליי. הוא גם זה שביקש שהסיפור שלי יוחנק. הוא עצמו לא היה בטיפול נפשי משמעותי. חברות ילדות יודעות באופן כללי מאד, אם כי מנותק. אחת מהן החליטה לחסום אותי לאחרונה. לא באמת בגללי. זו מופרעות שלה שלא טופלה. אולי קנאה. עניין עם נפרדות. לא יודעת. יש לי פנטזיה שיהיה יום סיפורים של דור שני לשואה. מה עבר עליהם. איך מוטיבים השתחזרו אצלם במערכות יחסים. והשחזורים של עכשיו נוכח התקופה. תודה שבזכותך יכולתי להמשיך לומר מילים נוספות. והייתי רוצה לשאול - אלו תגובות קיבלת, או אם ומה היה המשכי להעברת ההיסטוריה הנוראית שלך סוף סוף. המון תודה מתוקתי, סוריקטה

הי מיכל, כנראה שגם אצלך - את עברת טיפול. אחייך לא. הלגלוג יכול להיות תוצאה של קנאה שלהם. הידע והאמת אצלך והם נעדרים אותו. מבאס מאד. ומסכימה שכדאי לפנות אל האנשים שמקשיבים ומאמינים ולבם וזרועותיהם פתוחות. נראה לי שהעניין שלמטפל יש תכניות לעבור לחו"ל (הוא בכל מקרה איש שחי ועבד שם הרבה) בגלל המצב פה משפיע עליי. חיבוק בחזרה, סוריקטה

מנסה לענות לך האמת שלא ממש קיבלתי תגובות יותר היה חשוב לי שאחיי ידעו, לא שיתפתי את ילדיהם כי מבחינתי זה לא היה רלוונטי. היה לי חשוב שהם יבינו למה אני מי שאני ולא יותר מזה . עברו יותר מידי שנים כדי שיהיה בזה איזה שינוי מהותי . גם לא דיברתי עם אחי על הפגיעה של שנתיים שהוא פגע בי , שוב מאותה סיבה אני יודעת שהוא מתחרט ומעשיו מעידים על שינוי התנהגותי . בתכלס אין לי קשר מאוד הדוק עם אף אחד מאחיי ואחיותי אבל לפחות אני מצליחה לדבר איתם בחגים וכאלה . הנזקים של ילדותיינו כנראה ימשיכו ללוות אותנו השיח הוא סגירת מעגל בני לבין עצמי .