אודי.וכולן.................................

הי ומתנצלת מראש על המילים האלה אני לא מצליחה לשחרר ולהתנחם, ימי הזכרון והעצמאות הרגישו כמו ימי אבל קשים והבנתי שאבל כבד התחיל ב- 7.10 ואין לו סוף או תקווה. הדכאון הולך ומעמיק ואיתו תחושת הבדידות הגדולה התחושות הקשות כלפי עצמי הכעס והקנאה כלפי כל מי שיודע לחיות את החיים וליהנות. אני לא מצליחה ליהנות. רק לקיים חיים לספק צרכים של אחרים ולרצות אחרים. מרגישה שאני לא מושכת בשום היבט. שאני כל כך מכוערת וכבדה ולאה ולא מעניינת. אני רק יודעת להעמיד פנים. הגוף שלי כל כך כואב עד שכל צעד מכאיב לי. למה אני ככה? למה זה לא עובר? האם זה בכלל יכול לעבור או שאין דרך לשנות דברים כאלה, אלא רק לעשות "מעקפים" ולהשלים עם כל זה? האם מה שהתקבע בתהום החסרים העמוקה נשאר לעד? שירה

נשמע קשה. בהחלט שותפה לתחושה הזאת. אך יש תקווה ודברים משתנים מאמינה שגם זה יעבור.

הי שירה מתוקה, משאלת ההתמסרות וההרגשה על פני השטח שאיננו ראויות לנחמה. התחושה שאיננו שוות, שאנחנו דוחות ומכוערות ושלא ניתן לשאת אותנו בשל כובד משקלנו במיינד. מאמינה שאם קיימת משאלה כזאת מקורה באמונה מוחנקת וקבורה של כן היות ראויות על חלקנו הנוקשים מאד ועל חלקנו העדינים יותר, והדחייה מנסה בכל הכוח להסתיר, להעיף את המשאלה היפייפיה והמרככת. להסוות עד כמה את כן מושכת. מבהיל להיות מושכת. כי אז מי יבוא... זוכרת ששאלו אותי מי הייתי רוצה שישלח לי הודעה? לדעתי, זה קשור. לא מצאתי מי, אך המטפל אמר שאולי קיימת בי משאלה שאיזה חלק קבור (בשעתו רשמתי מת ונדמה לי שאודי, תודה אודי היקר, תיקן לקבור) יתגלה. הייתי רוצה מאד להאמין שיש לא מעט רגעים, אפילו קצרים בהם יש הקלה או ריכוך, אך לעתים אינם עולים לפני השטח ברמת המודע, ולעתים קרובות חוט הזיכרון אליהם נקטע וכאילו לא היו קיימים. מישהו או משהו צריך להזכיר לנו אותם. וואלה, הם היו שם. הם נכחו. את כבר יודעת שאני מכירה את הבורות הללו. ותמיד תמיד יש גלים. מה שהיה השאיר חותם ויישאר לתמיד. אך ניתן, כך הסבירו לי, להוסיף חוויות טובות שימהלו את הרע. וכן, עכשיו רע מאד. איתך, מאד, יפה שלנו, סוריקטה

שירה יקרה , אני לא יודעת אני חושבת את אותן מחשבות בימים אלה וגרוע מכך הגוף שבוגד היום מה יהיה איתו כשאהייה זקנה ובכל זאת כמו שכתבה לי סוריקטה נאחזת ברגעים שנעשו מעטים של חיות בתוכי רגעים שיש לי פאשן ללמוד משהו חדש לקרוא משהו מסקרן לחייך גם אם לא עם כל הלב להתאמץ לקום בבוקר האם יש משהו קטן שאת עושה עבורך ?? אני מאמינה שכן אם כן תגדלי אותו לאט בצעדים קטנים תרשי לעצמך יותר כל פעם יותר ..

תודה יודעת כמה אתן מבינות יודעות מה קורה? שום דבר טוב לא מצליח להשאר, לא חיוך או מילה טובה, לא אתגר אינטלקטואלי או סתם יופי צרוף. שום דבר לא נשאר, לא נאסף או מצטבר. רק הדכאון האין והרוע שצובעים את הכל שוב ושוב למרות שאני עיקשת. רק הרע נשאר עיקש כל השאר הופך לאין מתאיין פורח בשניות ואיננו. לא יודעת איך לחבק את הרגעים שישארו רק עוד קצת כדי שארגיש כדי שאלמד מהו ערך עצמי, מהי חמלה. תודה עליכן, כל כך נבונות וקרובות, חברות אמת