לא נעים להודות אבל לא מתאבלת על אמא.......

נכון אמא נפטרה, אבל יודע מה מוזר ולמה אני לא מבינה? כי העצב לא על החסר של אמא. בהתחלה כן, מדי פעם נזכרת ועצוב. אבל העצב העיקרי הוא בכלל עליי...על אשמה ועל איך יכולתי לאבד שליטה? ולמה אני כזו דפוקה שאני לא ממש מתאבלת כמו כולם...ואז אשמה איך אני יכולה להגיד,ככה? כתבת כאילו שאני לא מבינה שאבל צריך שנת אבל...מבינה את זה אודי, הבעיה שאני בכלל חזרתי אחורה ברגשות שלי כלפי עצמי. לא אהובה, לא ראויה ועוד. הבנת? העצבות לא על המוות שלה, לא כמה עצוב שנפטרה ועכשיו אני לבד כי היא איננה. אני הייתי לבד איתה ובלעדיה. מבין? לצערי ממש.....היא הייתה חסרה גם כשהייתה נוכחת בחיים...אז זה לא מובן לי. ולקחת כדור זה אומר שמשהו לא תקין זה לא "אבל"של אדם נורמלי.. ..אל תכעס :( זאת ההרגשה שלי. טוב? מצטערת.

הי מיכל היקרה, את יודעת - גם אני, כזכרוני, חוויתי את אמא כמתה מאז ומעולם גם כשהייתה בחיים. אזכיר בהקשר את ספרו של הפסיאנליטיקאי אנדרי גרין 'האם המתה', ולצדו המאמר של גרנק 'האם המתה, חיה וקיימת'. לינק - https://tinyurl.com/5d73rt38 ראיתי את אמא מתה אחרי שסיימה את חייה. ביקשתי לראות אותה כך. בבית החולים ולפני הקבורה. ברגעים האלו היא הייתה הכי דומה לאיך שחוויתי אותה כל החיים. בראש שלי הדמות הפוגעת שלה עדיין מככבת. חושבת שכדאי לנסות להיזכר רגשית באיזה אופן אמא הייתה חיה מבלי לבטל (ובסדר, גם אני נוטה לבטל בהינף יד). זו, להבנתי, העבודה על פרידות ונפרדות. תקופת האבל והאופי שלו אינו מספר שנקבע מראש. כל אחד ודרכו והמשך שלו. בטיפול שלי עבדנו על ההפרדה מאמא משך שנים ארוכות. התקופה של השנה היא משהו סמלי ומקובל ונהוג. לא חייבות להתלבש על שטנץ מדויק. אני משתמשת בתרופות. בעבר אכן התביישתי כאילו יש עליי כותרת של חולת רוח ומשוגעת כמו שאמא הייתה אומרת עליי בכריזה עולמית. היום - אני מגיעה לבית המרקחת לרוב כאחד האדם, רואים שאני מתפקדת רגיל. וגם נראה לי שאדרבא - מי שנזקק/ תלוי (זוכרת שאודי מזכיר את הערבוב בינהם?) בתרופות ומסרב - הייתי מחפשת את החלקים החולים פה. איתך, סוריקטה

מיכלי זה עדין חלק מהאבל האין אמא שהייתה בחיים לא נתת לזה מקום .. אמא הייתה חלק חסר בחייך , את אבלה את המקום הזה בדרכך את התפרקת כדרכם של אבלים אם את היית מביטה על אשה שמתנהגת כמוך אחרי לכתה של אמה היה בך חמלה אלייה היית חושבת מסכנה התפרקה .. אני התפרקתי בהלוויה בגלל שהתנפצה לחלקיי הפנטזיה שפעם זה יהיה אחרת שפעם היא תאהב אותי . לא הרגשתי געגוע הייתי עצובה על עצמי כל מה שעברתי בגלל שהיא לא ראתה ולא עשתה כלום כל מה שעברתי בגלל שלא הייתה נוכחת . היום לאחר זמן יש רגעים של געגוע אל מי שבכל זאת הייתה , רק אחרי זמן יכולתי להיות במקום שמבין את נסיבות חייה ובמידה מסויימת להשלים ולקבל את המצב הרבה לפני מות אמי עבדתי בטיפול למצוא כמה דברים שהיא כן עשתה כאלה שיהוו עוגן לאחר לכתה אלו מקומות שעד כמה שזכור לי לא הסכמת לגעת בהם , זה בסדר לכעוס על מה שקרה לך על הילדות והחיים אחר כך רחוקה מהמשפחה זה כואב . להיות שם במקום חומל על עצמך אבל זה פחות עוזר להיות במקום שכועס על עצמך אבל גם זה תהליך .. וכן באבל אנחנו חוזרים לדפוסי עבר שכבר למדנו לחיות איתם עד שחשבנו שנעלמו ואינם .. אתך בלב