אביב,סוריקטה,חטולית ואודי, תודה...

אקרא שוב..אחשוב על מה שכל אחת כתבה בדרכה. מסובך, לא מובן ומאתגר אולי בתקופה שגם המציאות במדינה כל כך משפיעה עליי ואני לא רוצה לדבר עליה..(אני לא מדברת על זה בטיפול בכלל רק עליי) מרגישה שחזרתי לעבר הרחוק בטיפול ויותר מכך זקוקה גם לכדור... כבר הייתי בסדר, חשבתי שנגמר. הגעתי לטיפול רק כשהיה צורך ועכשיו פגישות קבועות פלוס כדורים. לא מספיק פסיכולוגית עכשיו גם פסיכיאטרית? ואיני מכירה את עצמי..כאילו משהו בזהות שלי שונה ואיך כל זה מתקשר שאמא נפטרה? מרגישה שזה מנותק מההקשר..לא מתחבר לי...לא מדברת בטיפול על אמא.

הי מיכלי, אוכל לשער שהיות שהתגובה הרגשית כל כך עוצמתית בהקשר המוות של אמא עד כדי שהנפש מנסה להגן עצמה באופנים שונים של ניתוקי הקשרים. העיתוי מבקש, בעיניי, את ההסבר. עוד דבר אומר - כמטופלת תמיד חשבתי שאזדקק לשיחות או תרופות, שאני תמיד מועדת. גם אם יש תקופות של 'גמילה' - האפשרות לחזור, להגדיל מינונים קיימת לגמרי ותמיד איתי ולעולם לא 'מאחורי'. כלומר, זה חלק ממני תמיד. גם כשהוא שקט יותר. החולי תמיד איתי. גם כשס"ה לכאורה רגיל. החלקים הבריאים יותר והפחות - ביחד - זה השלם. אחרת - פיצול. בהמשך לנכתב בפסקה הקודמת - אצלי, בהינתן ההיסטוריה, גם קיימת החרדה שאם אבריא או אחלים לא יטפלו בי. את עדיין מבולבלת והלומה - והרי האירוע כל כך כל כך טרי. אצלנו כן מדברים על המצב במדינה, עד כדי שלפעמים מרגישה שלכאורה שוכחים אותי, וגם זה קשור לנאמר קודם. בוקר, סוריקטה

היי סוריק לא כל כך יןדעת מה יהיה עם הכדורים...מה יהיה בהמשך. בינתיים רע וקשה ומפדח אותי. ומפחיד ובעיקר פחד מאיבוד מקום העבודה או שמישהוא יגלה....עבודה עם ילדים מצריכה אדם בריא בנפשו לדעתי. ואם אינני כזו איני ראויה ללמד ילדים.

כלומר אם אתה מאבד את עצמך כמו שאבדתי....אני לא יודעת מה הסיבה שאת לוקחת אבל כשיש בעיה של איבוד קשר עם המציאות מפחיד הרבה הרבה יותר או משהו פסיכוטי זה הרבה הרבה יותר גרוע ממצב נפשי שאתה מודע לו ולא מתכחש אליו....קושי שהכדור עוזר כמו חרדה ודיכאון נשמע פחות נורא והרבה לוקחים...מפחדת ממש שיחזור וכן אודי, "לא חולה לא נעליים" אבל כן מרגישה שהמח נדפק וכן "חולה" או לא בסדר...על כן לא ראויה לכלום.