הי אודי, אהבתי מאד את תגובתך ממש פה למטה

הי אודי, שמחה ממש לשמוע שהיה לך נהדר. התשובות שלך תורמות גם למי שיודע. הן מזכירות ומחדשות גישה למקומות שקורה שניתק אליהם הקשר וזה מפעים, בעיניי. אהבתי את תשובתך בנושא החשיבה החיובית. הדיון הוביל אותי להרהורים - שלשום נסעתי באוטובוסים. ביום אחד מספר פעמים. האוטובוסים דחוסים, העיר סואנת, עונה חמה במיוחד, חלק מהאנשים עצבניים כלפי חוץ, המצב הכללי והאישי וכו'. ובתוך כל זה, פתאום נהניתי לי שאני בנסיעה. זה לא היה רחוק, זה רק היה לעניינים רפואיים שגרתיים אל מלחיצים, אבל לרגע מישהו לקח אותי ממקום למקום כמו טיול קטן, הגם אם בתוך מציאות כבדה ותוקפנית. כל זה הצליח לקרות אחרי שנות טיפול, ואחרי תקופה ארוכה בה מאד צמצמתי את שעות העבודה. בשנה הבאה אשוב, עם הכאבים שלא חולפים או שוככים. לרגע הרגיש כמו חופש קטן. יוצא דופן בעולמי הפנימי. לא יודעת מה הסיכוי שמשהו משמעותי ישתנה במציאות החיצונית שלנו (המעורבבת עם הפנים). גם אם יתחולל השינוי, תהליך הבנייה החלקית של מה שנהרס, בקצב מטורף בזמן קצר כל כך, השיקום החלקי והשיפור היחסי יהיו ממושכים. אובדן גדול. אבל גדול. מקווה שתהיה לנו אפשרות להיפרד מזה. אין יודע. ואולי ישנה תקווה. כמו בטיפול. וצריך להשקיע משאבים ולשתף פעולה. סוריקטה