טריגר - חיים ומוות ותהיות בינהם

יש לי אישיו עם המוות מיום שנולדתי השכול היה נוכח נעדר אצלנו בבית מצד אחד דובר אבל אף פעם לא הורגש בגיל 16 אבדתי את סבתי העוגן היחיד בחיי אז... אבדנה אפשר לבכות כי היה לרגע מותר מאז אבדתי אנשים שליוויתי כי זה היה תפקידי חברות לוחמות נפש שוויתרו כי לא נותר בהם כוח אבדתי את אבי ואחרי הרבה מאוד שנים את אימי אף פעם לא עצרתי לחשוב עליו על המוות .. הפעם האבדן אחר יש בו מהכל ואין בו כלום רק המון תהיות על החיים על המוות ומה שבינהם על היכולת באמת לעזור על תקווה ויאוש אני מתגעגעת כל כך אני עצובה וכואבת מלאה ברגשות קשים מול עצמי והגיון שיודע ועדין המחשבה לא מרפה מהלב הכואב העולם איבד נשמה רק כי המערכות דפוקות וחולות ואני חלק מהמערכת הזאת . היום זה גם היום שהעולם איבד את בלחסן המוכשר .. כמה כמוהו עוד נאבד עצוב

אין לי מה לומר לך, המוות הוא באמת כואב. יש לי רק אפשרות לשתף אותך, את זה כתבתי אחרי הפעם הראשונה שבה פגשתי את המוות מול העיניים: המוות, גם אם הוא נראה לכם, הוא לא לילה, זה פשוט אנחנו, עיוורי צבעים מולו- כמו להסתכל על השמש ולא לראות כלום. בני האדם יודעים מה שהם מכירים ולא יכולים לדמיין הרבה מעבר. ראיתי אותו, הרגשתי אותו אבל להכיל- לא הצלחתי זה כמו לרצות את מה שאתה לא... כמו לרוץ על שלג, להסתחרר, בלי יכולת לעצור להישען על הדבר היחיד שנשאר בידיעה שגם הוא שביר ללכת על זכוכית דקה ולחייך- רק כי רוב האנשים בכלל לא רואים אותה... המוות?! אני לא יכולה לחיות אותו בכלל איך חיים מוות?

בלחסן נפטר ב20.8 כלומר אתמול לא היום ..

את יודעת, אביב היקרה, מדוע כל כך קשה, בעיניי? לא רק כי דחף המוות ומשיכתנו אליו, אלא דחף החיים המאד גדול, שאלמלא הוא לא היינו כאן. וקטור שמושך לכיוון הנגדי. המאבק, או, קונפליקט, בינהם עצום. וזה קורע. איתך, סוריקטה

זה באמת עצוב..... את יודעת אביב, אני לא הכרתי בכלל מה זה "חולה נפש" ובכלל אצלינו זה היה בושה ללכת אפילו לפסיכולוג. גיליתי שאמא לקחה ציפרלקס שנים..כשהייתי ילדה היא לקחה כדורי שינה והרגעה ואף פעם לא קשרתי שאולי היא מדוכאת..מוזר כזה. ובסביבה לא היו אנשים מתמודדי נפש...ואז הלכתי לטיפול והבנתי על אמא ואז קרה לי. אמא מתה ואני חטפתי היפומניה שבכלל לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הרבה רגשות של בושה, אשמה איך ולמה קרה לי? עצוב שככה מרגיש לי שאני דפוקה עוד יותר ממה שחשבתי כי קבלתי "הוכחה" לא יודעת..המטפלת מצידה קוראת לזה כמו סתם "כאב גרון" או כל מחלה שמקבלים ועוברת.....ופתאום מרגיש לי שאת היית יכולה ללוות אותי.. ואני חושבת איך ליווית את כל מתמודדי הנפש האלה וכמה זה מתיש וקשה ואילו כוחות נפש לך יש!!! את מדהימה. לי אין מי שיבין או ילווה ובכלל, אם יקרה שוב אני חושבת ששוב אצטרך להתמודד כמעט לבד ואי אפשר בכזה דבר לבד...טוב נו דברתי על עצמי- סורי. את מדהימה, וחזקה והרבה פעמים שאבתי ממך פה את הכח. ומאמינה שיש לך כוחות גם אם האובדן קשה כל כך. את יכולה לו כי ראית וחווית הרבה...חיבוק

סוריקטה יקרה המון חומר למחשבה כרגע אני עמוסה מידי לחשוב אבל בהחלט כנראה המוות הזה שחוויתי טלטל את עולמי הפנימי והעיר את המקום המבקש שקט נראה לי שוב על רגל אחת שאם אני ישחרר וייתן לכך לגיטימציה אני כנראה יחזק את המקום הזה .. לא יודעת עוד אחזור לכך תודה

מיכלי וואוו רגשת מבחינתי אני מלווה אנשים בני אדם עם קושי כזה או אחר בלי טייטלים תכלס זה מה שאני עושה כל חיי כל פעם אנשים עם קושי אחר את בסדר מיכל זה טבעי לעבור משבר כזה שחווים אבדן . ואת שם בשביל הקטנטנים והוריהם את תעברי את המכשולים האלה עברת כבר אחרים . תודה על מילותייך הם בהחלט מחזקים מול המקום הקשה שלי מול עצמי .

הכתיבה שלך בהחלט משמעותית איך חיים מוות משפט עוצמתי , תודה

זה בהחלט קשה ועצוב ובעיקר כואב שלא הצלחתי אחרת .. תודה על המקום הזה, ועלייך