תחילת שבוע

הי אנשים טובים, השבוע מתחיל והאנרגיות נמוכות, זמנים כאלה, אתם יודעים. מתאבלת על המטפל שעובר לעבוד בחוץ לארץ. וגם כשהוא כאן, הוא (כרובנו, אניח) מוטרד במיוחד מהמצב המסוכן במדינה. הוא זעוף, בעיניי, וכבר אין לו מילים. לחלק מהאנשים, שהם חברים, קשה להיות נחמדים. יש לי משימות שלא בא לי. חלק הן מחויבויות כלפי אחרים ואבצע, השאר די נדחה. הכאבים הפיזיים שלי עדיין איתי. בדרך כלל הראש צלול יותר בבקרים. היום פחות. משתדלת כל יום איכשהו לצאת לאזורים ירוקים. סוריקטה

סוריקטה יקרה מצב מורכב ולא פשוט מניחה שבחנתם אפשרות של זום ויודעת איך המחיקון שלנו עובד אתך בלב אביב

בהחלט לא פשוט...נמאס ממלחמות ממש! ואין ברירה אלא "להלחם על הבית" ככה הבן הצעיר כבר החדירו בו מוטיבציה ;( אם הם לא היו כ"כ צעירים זה לא היה פשוט..בגיל 18 קל לשכנע.. לא פשוט בכלל שהמטפל שלך עזב. וגם אני בטוחה שחשבתם על קשר בשיחות וידאו כאלה. המטפלת שלי שבוע הבא לא תהיה ואחר כך תעדר בכל החודש של החגים. באסה. מקווה שהכוחות והצלילות של הבוקר יחזרו אלייך. מובן הכל מובן כ"כ.

אתמול המוח לא ממש חזר להתפקס. יום של חרדות ברמה גבוהה, הפעם אפשר לומר די כמו כולם, איכשהו. הייתי אבודה ופחות מצאתי את מקומי והלכתי סחור סחור ללא יעד ברור. ככה יצא שהלכתי חמישה עשר קילומטר סביב עצמי ביום אחד. כל אתמול מטוסי קרב בשמיים. אחד ועוד אחד ועוד אחד. והרבה מטוסי תובלה. כל הזמן. זום זה אוף. אבל כן. המטפל המליץ גם לי לעזוב, לטוס, רק לא להיות כאן, כמו מי שניצלו לפני מלחמות העולם שהיו. אבל זה רחוק ממני. גם כל כך מפחידים מנסיעה בתחבורה ציבורית שיוצא שגם מהם נמנעתי בימים האחרונים. כבר לא מעניינות הפרעות השינה כי כולם לא ישנים עכשיו. איכשהו הייתי רוצה לקוות שבעתיד לא יהיה חורבן מוחלט, יישאר פצע עצום, אבל יוכל להיות שיקום. קצת כמו בשארית החיים שלי. ויש לי אחיינים לוחמים לוחמים קרביים במיוחד. מדאיג. סוריקטה