היום לא הייתה בחירה ...

נראה לי שהיום הבנתי משהו הקושי הכי גדול שלי זה האין פרידה אנשים מתים זה חלק מהחיים (לצעריינו היום בכלל ) אהבתי אודי את המוות מבחירה זה נותן לזה צבע וגוון נכונים יותר, מכבד יותר . קשה לי האין פרידה המקום הבודד הזה של.. שהפך למקום הבודד שלי . וההבנה שכנראה אם המשיך בדרך שלי שבחרתי אני כנראה אחווה שוב דבר דומה .. היום שאלתי איך ממשיכים ככה שהשאלה היא מתי ? לא אולי כי אם מתי ... זה עצוב. הכי מפחיד אותי שכדי לשמור על עצמי אני יהפוך לחלק מהמערכת

אביבוש, זה באמת קשה בלי פרידה...ואין ממש איך למנוע ממי שרוצה לפגוע בעצמו, אפשר לשוחח אפשר להיות נוכח אך האדם הוא אחראי על חייו ויש גבול עד כמה ניתן לשמור ולהשגיח. עלינו להיות מודעים למוגבלות עד כמה ניתן להתערב...קשה כל כך, מבינה. אדם שרוצה למות לצערנו ימצא את הדרך... להבדיל הורה שאני מנסה לשכנע שיש לטפל בילדו והוא מתעקש לא לטפל, "אפשר להביא את החמור לשוקת אך אי אפשר להכריח אותו לשתות" והמערכות עובדות לאט וקשה אך ניתן לעשות רק מה שביכולתנו גם לגבי העתיד... להבדיל אני יודעת שבטח יקרה לי שוב משהו דומה להיפומניה כי בשלב מסויים ארד מהכדורים וזה סיכון, מפחדת ממה שחוויתי מפחדת שיקרה שוב ואם יקרה אצטרך להתמודד שוב...

הי אביב, ובאין פרידה היכן נתקעים? בזעם? בבלבול? בהלם? בהכחשה? ויש עוד. לא קל בכלל. בכלל לא קל. וייתכן שיש סיבה לקצוות שנותרים פרומים. אולי משהו מאזור הכל יכולות. לדוגמה הפנטזיה הלא ראלית להשיב את הזמן לאחור, להחיות כביכול ולתקן. מעמסה כבדה במיוחד. כל כך בלי נישאת שעשויה להוביל לפגיעה עצמית. איתך, סוריקטה

לגבייך רק להגיד שירידה בכדורים באופן אחראי עם מעקב לא בהכרח יחזיר את המצב שחווית .. אבל הכל צריך להיות מפוקח ולאט ..

חומר למחשבה איכן אני תקועה .. נראה לי שיש בי תנועה ולמקום טוב יותר כבר יכולה לדבר על זה בלי להתפרק ישר אבל זה בהחלט תהליך לשחרור הפנטזיה ועוד חסמים חיבוק אביב

ברור שיש אנשים רגישים מכילים ואמפתים ביום שאני לא יהיה כזאת אני לא יהיה שם המערכת כמערכת מדינית קורסת , שונה אחרת פחות מכילה אמפתית. אני לא בטוחה שרוצה לקחת בזה חלק ... בנתיים אני שם