אתם יודעים

הי כולם, אתם יודעים, אני בנאדם מאד שותק. המצב יחסית טוב כשאני מצליחה להקליד מילים. לפעמים גם זה בלתי אפשרי. אנשים שמדברים הרבה כל הזמן ושואלים שאלות מגיעים איכשהו לכעוס שאני לא עונה. ת'כלס זה לא קשור אליי. זה קשור למי שהם. ואני - לא תמיד אני יכולה לענות. לא תמיד יש לי תשובות. ואז, אז אני מתרסקת. זה קרה אתמול. מול הבחור חולה הסרטן הסופני שהוא אלוף החופרים ובנושאים שאין לי כל עניין בהם. עם זאת, אני שמחה שהוא חופר כי זה סימן שהוא חי ולא בהתקף של כמעט מוות. בעיה לשים גבול לאדם שיודעים עליו שהוא מרחף בין חיים ומוות. בעיה להתרחק. לא נוטשת. אבל איפה אני? גם אבא שלי היה חופר משהו פחד. וההודעות שלי גם יוצאות מאד ארוכות. אולי כי עד שיוצא משהו, אז הכל ביחד. אולי כי אני נהנית איכשהו גם למצוא מקום למילים. אבל שותקת המון. המון המון. לפחות לתחושתי. ובראש רצות מחשבות וקופצות מדבר לדבר. סוג של בכיתי אתמול בפינה שנדחקתי אליה. רמת חרדות גבוהה מאד. אין קליטה ואין שחרור. תרופות הרגיעו. ימים עצובים ביותר בכל מקרה במאקרו. ימים עצובים ממש. חשבתי על המטפל. עוד נהיה בקשר. תודה למי שהקשיב. זה לא מובן מאליו. סוריקטה

שמחה שמצאת מילים לשקט ללב שכואב אין לי הרבה מילים בימים אלה רק רציתי להגיד שקראתי ואתך אביב

היי סוריקטה, אני בתור אדם שמדבר ודי הרבה ;) יכולה לומר לך שגם לי לא תמיד יש תשובות... לא לכל דבר יש מה לומר או צריך תגובה. לא כ"כ הבנתי למה זה גרם לך להרגיש כך. בכל אופן אני האדם החופר, המטפלת אמרה לי פעם שזה כאילו מחפה על מה שאני לא אומרת...כאילו מסתירה בדיבור מרובה..אז כל אחד והאופי שלו... אני חושבת שזה בסדר לשתוק, סייג לחוכמה :) וטוב שאת גם יודעת לכתוב פה ולא לשתוק כשאת צריכה... טוב שתרופות מרגיעות חרדות, הימים ימים עצובים לכולנו וקשים מאוד. מקווה עדיין לטוב במקרו וגם במיקרו. חיבוק ויחד כמה שניתן. איתך.

לא הכרתי את המושג מלחמת חפירות תודה סוריקטה