להרגיש שקוף מחד ולהיות הכי לא שקופה מאידך...

תודה אודי, יש כל הזמן הרגשה ורצון לתיקון...ועם זאת חסר גדול, בור... כמה כואב וקשה התחושה בזמן האחרון ולהכיל את הבן בטירונות קשה ממש, כשהרגליים שלו הרוסות מהנעליים ורופא יהיה בסוף החודש.. פטור זמני מנעליים לא פותר בעיות, הוא עם ציפורן חודרנית כבר תקופה...הבן הגדול בהגנ"ש...והמצב בארץ מחפיר :( ומחמיר. אסון להכנס ללבנון..נאבד שוב חיילים. טוב שהקטן עוד בטירונות..שישאר שם. סוריק יקרה, כמה שהתחברתי למה שכתבת, "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה."- ממש!!! הרגשה כבדה...לנשום..

את אמא לחיילים וזה מטורף- את דואגת להם וזה הכי מובן את דואגת גם לך?

מיכלי אהובה... מזדהה עם מה שכתבת.. כשבני הבכור שירת בצבא הוא סבל בטירוף מהנעליים. הם גרמו לו ממש לחורים בקרסול .הוא קיבל פטור מהנעליים האלו אבל ה'חורים' מיאנו להסגר... וההגנשים ובכלל הצבא.. זוכרת שהייתי ערה לילות שלמים וכוססת ציפורניים... איתך מיכלי.. ואמא שלך גם נפטרה בפברואר..לדעתי איזה יומיים אחרי פטירתו של בן זוגי.. שנה כל כך מוזרה.. מאחלת לך שנה טובה, מבורכת ומתוקה. שלך, במבי