אתם לא יודעים

הי חברות ואודי, תחילת שבוע תחילת שנה. זמנים מערערים וסוערים מאד. האחיין אי שם בלחימה, שוב איבד חברים יקרים (הותר לפרסום...) ולא מעט. הגיעה אלינו, במסגרת השמועות, הודעה שגויה מלחיצה מאד שקשורה למצבו. לא היה איתו כל קשר, אבל הוקל אחרי יומיים לשמוע שהוא תקין. מדאיג יותר מטילים. וכך צפוי להיות זמן. ובזמן הטילים פשוט הייתי בבית, כי אין באמת מקום מוגן טכנית אצלנו. אז זהו. אחרי שהייתה רווחה מסוימת ניסיתי לאכול וגם נסעתי לים. ואני - כואבת מאד מאד, אבל בהינתן המציאות העניין די צדדי. אוויר, סוריקטה

היי סוריק, אכן ימים קשים .... בטוחה שאין שום מרחב מוגן? תבקשו מהמועצה/עירייה שלכם. לא הגיוני שאין מקלט ציבורי לפחות או מיגונית משהו נקווה לימים שקטים יותר ופחות מדאיגים...מבינה את הדאגה

יקרה בהחלט ימים קשים הדאגה הזאת חוסר הוודאות וחוסר האונים וכל כך הרבה זמן חיבוק אביב

הי מיכל, אנחנו גרים בבניינים ישנים מאד, שמיועדים להריסה ובנייה מחדש, רק שזה אורך המון שנים. המקלטים הציבוריים / חניות תת קרקעיות רחוקים מידי. כרגע. הדאגה העיקרית בכל אופן הם הלוחמים, לןחמי הקומנדו, שחשופים בשטח. אתמול שוב התקבלה ידיעה על פציעה נוספת של חבריו של האחיין. איתו היה, להקלתנו, קשר קצרצר. חיבוקים, והיום יום אבלות ודומיה. שבעה באוקטובר. סוריקטה

אכן ימים קשים מאוד נקווה לימים טובים יותר בע"ה בקרוב, וטוב שיצאת לים. חשוב מאוד בשביל הנפש קצת להשתחרר.