אז עברה שנה?? איך??? ואין אופק לטוב??
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ימים קשים לכולנו...מתקפה מאיראן, חזיתות רבות..פיגועים...עייפנו ממלחמות. הבן הצעיר קבל פטור זמני מנעליים ובכל זאת עולה לשמירות...לא יכולה לפרט פה. זה פרוץ...עדיין בטירונות.. המטפלת נסעה עד אחרי החגים.. . ובגן כאילו רגיל, מלמדים רכיל ילדים שמחים וזה טוב קצת מרחיק גם אותי מדאגה... מרגיש לי מעייף מאוד, מתיש, מלחמת התשה..מקווה אודי שלך יש כוחות להמשיך ולהחזיק אחרים..איך עושים את זה? מחזיקה הורים,בית, ילדים ועודועוד..שנשארו לבד בלי הבעל או הילד....עצב כבד. מבאס. מבחוץ נראית הכי קולית והכל סבבה....
הי מיכל, אכן, לא להאמין שאנו שנה במלחמה. אבל זו כבר לא מלחמת התשה. הכפפות הוסרו וזו כבר די מלחמה. היא ארוכה ובכמה חזיתות וצריך הרבה אוויר, אורך נשימה וחוסן. לי עוזרת המחשבה שהכל - גם המלחמה - זמני. אודי
שנה במלחמה והמצב יותר גרוע מאיך שהתחיל... נקווה שייגמר בקרוב... אני בהלם שעדיין החטופים לא חזרו הביתה, אני זוכרת ששאלתי את בעלי בתחילת המלחמה כמה זמן לדעתו יקח להם לחזור, שאלתי אותו "חצי שנה?" והוא אמר "לאאא פחות".... :/
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
