הרגשת בושה...(איני יודעת מתי היא חוזרת אך יש לי פגישה בהמשך השבוע.

אודי וכולם, אחרי החגים..מקווה שיתחדש הכל ויצמח וירפא. מרגישה בושה, כל חודש אני מוציאה את הכדורים לחודש הבא, כל פעם במקום אחר... יש רוקחים שבסדר רוב הפעמים נותנים הרגשה של מסכנות כזו...ויש רוקחים כמו היום שממש חקרה אותי ואמרה"שלא תחשבי שזה מסקרנות פשוט המרשם לא כתוב שזה לשנה וכדאי ללכת שוב לרופאה שתציין כי זה מרשם לא עד אין סוף וכו'" ואמרתי שארצה בהמשך במילא להפסיק התחילה להגיד לי "לא, אל תעשי את זה, למה?" בקיצור מה אכפת לה??? שתתן את המרשם הארור וזהו!!! אוףףףףף...וגם בקול שלה כאילו ריחמה עליי ודברה אליי במסכנות כמו לילדה קטנה שלא מבינה...מה זה??? למה אני צריכה לעבור את זה כל חודש? לא מספיק רע לי ואני מתפדחת מזה??? וכל הזמן אני חושבתשמצד אחד ארצה להפסיק בבוא הזמן ומצד שני מפחדת ממש..זה יהיה בהדרגה כמובן ובפיקוח ובכל זאת. האם זה לכל החיים? ולמה למה הרגשה כזו של דפוקה? של לא בסדר...אוף...קשה לי עם התווית שכנראה אני שמתי על עצמי יותר מהחברה סביבי... וכל כך מחכה לפגישה איתה, חודש חיכיתי.

הי מיכל יקרה, דברים מתחדשים, אבל לעתים אחרים, יש חבלות שניתנות לשיקום באופן חלקי, יש כאלה שאולי תהא להן חלופה, ויש שלא ישוב לעולם. וגם עניין של זמן. את עניין הבושה הכרוך בקבלת התרופות בבית מרקחת אני מכירה. לפני שנים רבות, עוד לפני ימי הטיפול, אמר לי וטרינר בכלל, שתלוי על איזה רוקח אני נופלת בענייני התרופות (בכלל לכלב, אבל הת.ז. שלי רשום עליה). סוג מסוים של רוקחים הוא כינה 'שפנים'. חלק מהרוקחים גם נוטים להזהיר באופן שיכול להחוות כמידי. אפילו לבלבל כשהרופא בדרך יודע מה הוא עושה. ולעתים גם לשאול שאלות וגם לדבר בקול רם כך שכל הקהל שומע. זה לא לעניין. התרופות הפסיכיאטריות שאני נוטלת הן לשינה ולכאבים. זה לא כי אני משוגעת. אבל המחשבה והבושה מוכרות. וחוצמזה, אנשים שהם באמת חולי נפש ונזקקים לתרופות נוגדות פסיכוזה - עדיף שיסתייעו במקום להסב נזק לעצמם או לסביבה. ואת יודעת, כשהלכתי לתרום דם שאלו אותי מדוע אני לוקחת תרופה מסוימת. ומדוע השאלה? משום שמשתמשים בתרופה גם לפרכוסים, רעד, או אפילפסיה, ולאנשים עם מחלות כאלה אסור לתרום דם. אחרי כל החפירה הזאת - למדתי בבית המרקחת קודם כל להרים ראש ולהסתכל בעיניים של הרוקח. לדבר באופן שנשמע יותר בטוח ולא מתנצל ומכונס. כן, את זקוקה לזה. מה, עדיף להתבייש ולא להשתמש במה שעוזר ולסבול? ולא שבפנים מתחולל במקביל משהו שעשוי לשדר את ההיפך. אני תלויה בתרופות האלה, כי אחרת לא אשן בלילה. ולא אוכל לתפקד ולעבוד ביום יום. מה לעשות. ובאמת שלא עשיתי משהו רע. ואני אישה עדינה מאד. בשורה תחתונה - מבינה אותך. ואצלי - המטפל וחו"ל נהיו חברים עוד יותר מתמיד. וזה עוד סוג של אובדן. אז אוסיף גם אני - אוף. בוקר. סוריקטה

סוריק יקירתי, את בהחלט מבינה, ככה הרוקחים... אין לי מושג אם אוכל להוריד את הכדורים או לא, רק אמרה לי שניתן לנסות אבל רק אחרי שנה..ואין לי מושג מה עלול לקרות לי אם לא אקח..חוסר שינה? התקף של מניה? לא יודעת, רגש כזה של בושה שבכלל צריכה אותם..נראה. בהחלט אוף שהמטפל שם...קשה גם שהתחיל להתרגל לשם. נקווה לימים שקטים יותר