מצטערת.....ממש.....מצטערת...

מצטערת שעוסקת בקטנות, שרע לי על שטויות, שאני כזו אגוצנטרית..על ההודעה הקודמת ועל הרגשות של פגיעות ובושה.. טיפשי מתעסקת בקטנות...... כשמסביבי רק פיגועים ומלחמה והרוגים ומשפחות שכולות.. ואני עוסקת בעצמי.... לא חושבת על הבן הלוחם שלי, על האחר.הבוקר הבן הבכור ניצל בנס.מי חשב עלין בכלל???....כאילו שמתי את זה בצד ולא מסוגלת לשמוע ולראות חדשות וכמו אדישות כזו..מה קורה לי? לא מובן... אודי רק בתוך תוכי רע לי ועצוב לי ואין לזה סוףףףף לא יודעת אפילו להגיד למה. פשוט כובד מצד אחד ואדישות מצד שני..אתה יכול להסביר תופעה כזאת? מחכה שאוכל לדבר כבר בפגישה ואולי אבין משהו מכל הבלאגן בתוכי...

הי מיכל יקרה, לא שזה ינחם - אבל יש הרבה אנשים שזו דרכם או בחירתם או בריחתם. וגם סוג של 'התרגלנו' והמצב המטורף הפך להיות ה'רגיל' וה'נורמה', וזה נורא ואיום בעיניי. את יודעת, שכנים פה בבניינים מתעסקים בחולדות ויתושים וקורי עכביש ועוד טרדות שאינן בעלות כובד משקל משמעותי בהשוואה לדבר הגדול שקורה. ואני - אני מחכה לגשם. ולא של טילים או כטבמים... פרוזאי? לאו דווקא. וכן הולכת באופן יזום למקומות אשר בעת הנוכחות הפיזית בהם נוצר החיבור לרגשות שמתעוררים בהקשר לתרחישים הבאמת כבדים. ולא שהשאר מבוטל. כלל לא. גם וגם. סוריקטה

וואו כמה שגם אני מחכה לגשם...ממש!!!!!! שינקה הכל. מצד שני גשם ללוחמים בעייתי. עדי אשכנזי שדברה ממש רגשה אותי..כואב כל כך הכללל ואדישות זאת בעיה. והרגל למצב זה נורא..המצב פה קשה ולא דואגים לאזרחים באמת..הרגשה שלממשלה לא אכפת מכלום..עצוב. ובתוכי בלאגן. מחכה לפגישה שתתן לי קצת סדר ורוגע ..