קשר ידידות בין מטפל למטופל לאחר טיפול - היבטים אתי

האם, לדעתכם, מבחינה אתית וקלינית, יש אפשרות/קושי/פסול בקשר ידידותי בין מטפל למטופל לשעבר? האם יש צורך ב"תקופת צינון"? (למרות שלא מדובר בקשר עם אוריינטציה זוגית/ מינית) - באילו פרמטרים מדובר? נניח שעברה שנה מתום הטיפול בה לא היה כמעט כל קשר האם יש תשובה גורפת או כל מקרה לגופו? מה מקובל? בספרי "סיפורי טיפולים" כגון ספריו של יאלום וספרו של יורם יובל נרמז על קשר שלהם עם מטפליהם - האם יש הבדל כשמדובר בשני אנשי מקצוע? האם קשר ידידותי לאחר סיום הטיפול עלול לפגוע בהישגי הטיפול? האם הפרידה הטוטאלית היא מרכיב אינהרנטי? האם קשר ידידות אמיתי אפשרי בכלל בשים לב לחוסר השוויון הטבוע בקשר הטיפולי? לשרידי העברה? האם אין מדובר בעידוד תלות? ואם כן, אם מישהו התנסה - כיצד "נחשף" המטפל? אודה לתגובות הן מקרב אנשי מקצוע ומתמחים והן מקרב קוראים ומטופלים.

היי לא מומלץ ולא מקובל עד כמה שידוע לי להמשיך קשר טיפולי לקשר ידידותי. סוג הקשר משתנה ויכולה להיות לו השפעה על הישגי הטיפול.

צהרים טובים לך, אני כמובן מחכה לקרוא מה שד"ר קפלן יגיד אך ביקשת גם את דעתינו אז ככה: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי לא פעם ראשונה. זו מערכת היחסים הכי מוזרה שאני מכירה. המטפל יודע עליי יותר דברים מכל נפש חיה אחרת כולל בעלי, יודע לא רק ממה שאני מספרת, אלא גם מבין השורות, מה שאני מקרינה, רגשותיי וכו'. אני לא יודעת עליו כלום כמובן, אפילו לא פרטים לא משמעותיים וקטנים כמו גילו, משפחתו וכו'. בכל זאת, יש משהו בקשר של נותן ומקבל, בה המטפל הוא הנותן. (אפילו שכביכול זה אמור להיות זהה עקב התשלום וכו'), שיוצר תלות מסוימת ואפילו הרגשת בושה של המטופל, ואולי מהרצון להשתוות יש רצון לפתח קשר כלשהו. מבחינת ההרגשה מובן שהייתי רוצה גם אני לשמור על קשר עם חלק ממטפלי העבר, אבל שוב, ההנאה שיש לי מהם זה בעצם מה הם נתנו לי להרגיש, העובדה שהם גרמו לי להיפתח, להשתנות ולשנות את חיי למקום הטוב ביותר. מה שאני מתגעגת זו התחושה הזו. אין לי שום ידע על האופי האמיתי שלהם והרצון הזה לקשר הוא לדעתי לא אמיתי או אוביקטיבי, אם הייתי פוגשת את אותו אדם כחבר לספסל הלימודים לדוגמא, אולי לא הייתי אפילו אומרת לו שלום. מצד המטופל, בגלל שהמטפל עוזר לו, הוא מגדיל אותו בעיניו, רואה אותו בעינים ורודות ומדמיין דברים שאולי שממש לא נכונים. מצד המטפל, זה לא מקצועי אבל שוב, אני לא יודעת איך מטפל "מגן" על עצמו מפני פיתוח רגשות כלפי מטופליו או מטופלותיו. לסיכום העניין, בסופו של דבר באמת כל עניין לגופו אבל משני הכיוונים לדעתי עדיף להימנע מהעניין, אלא אם כן זה הדדי ובלתי ניתן לשליטה... מקווה שתקבלי תשובות רבות ומספקות.

שלום לך ותודה על דעתך, נכון שהמטופל משליך על המטפל תכונות ומשאלות ורואה אותו, כדברייך, "בעיניים ורודות" (או שמא משקפיים?), יחד עם זאת, בטיפול ארוך גם המטפל נחשף, גם אם לא בפרטי קורות חייו, אז בסגנונו, במחשבותיו, בהבעותיו - בסה"כ יושבים שניים, מדברים בכנות וקשה להסתתר מאחורי מסכות לאורך זמן - גם למטפל, מעניין אותי מדוע את סבורה שזה לא אתי מצד המטפל אם הטיפול הסתיים וחלף זמן מאז ואין מדובר בניצול (ודאי לא קשר מיני) אלא בקשר בהסכמה. מכל מקום תודה על דעתך ואשמח לשמוע עוד, אתי

אתי שלום מצד אחד יש לי נטייה מיידית לשים קו ברור וחד שאוסר על כל קשר המשכי בין מטפל למטופל מחוץ למסגרת הטיפולית. הבעיה כמובן מתחילה במקומות האפורים. למשל, מה קורה אם יש טיפול בין לדוגמא סטודנט לפסיכולוגיה לפסיכולוג, בינתיים עברו מספר שנים וכעת הם מוצאים את עצמם באותה מרפאה. מן הסתם הם הופכים לעמיתים למקצוע והקשר הזה יתקיים למרות הקשר הטיפולי שהיה קודם לכן. בקיצור, המציאות מזמינה לפעמים מצבים מיוחדים בהם נוצרים יוצאים מן הכלל. עם זאת באופן כללי הקשר הטיפולי הוא ייחודי ונושא בתוכו הרבה מאוד משאלות ועומקים רגשיים. המפגש מחוץ לכתלי חדר הטיפול עלול רק לסבך את הדברים ולגרום לנזק. גישה זו חוזרת גם בספרם של יאלום ויובל אותם הזכרת. אין ספק שפרידה היא קשה ולא רק מצידו של המטופל. ובכל זאת, השיקול המרכזי צריך להיות טובת המטופל ולדעתי טובתו היא ניתוק הקשר ואי הובלתו של המפגש הטיפולי למשהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, מדוע הפרידה לא קשה רק למטופל? הבאת דומא את המטפל והתלמיד, אך מה במצב של גבר ואישה? פסיכולוגית ומטופל או פסיכולוג ומטופלת צעירים, שעלולים להתאהב לדוגמא? האם גם זה מקום אפור? מה דעתך? תודה לך