לבטים

שלום, קשה לי מאוד,אני כל כך רוצה שיהיה לילדיי טוב ותמיד יש לי ספקות אם מה שאני עושה זה בסדר ונכון ,כמובן שאינני מראה זאת לילדיי , לפחות משתדלת שלא ירגישו בחוסר הבטחון שלי, כי זה בטח לא יועיל. הקטע שעכשיו הכי קשה לי הוא המעבר לתיכון של הבן הבכור. הוא עולה לתיכון ולי יש פרפרים בבטן (ואולי גם לו...) הוא הגיע לתיכון שרצה בו לאחר ששובץ לאחר ואנו נלחמנו למענו על מנת להעבירו למרות שבעיננו הראשון היה לא רע בכלל ואפילו טוב. העניין הוא שהוא מגיע לכיתה שבה יש קבוצות של ילדים שמכירים זה את זה מבית הספר היסודי והוא בעצם בא לבד כי רוב בני כיתתו הלכו לבית הספר האחר... אני משתדלת בכל כוחי להראות לו שאני סומכת עליו ועובדה שגם נלחמתי למענו על העברת בית ספר למרות שזה לא בית הספר שאני רציתי... ואני חוששת כעת מה יהיה ... איך יהיו הילדים בכיתה ? האם ימצא את מקומו בחברה ? איך יהיו המורות ? האם יהייה מאושר......?? איך אכוון אותו הכי נכון לאושר שלו ואדע שאכן הוא מאושר קצת קשה לי לשוחח איתו, הוא טוען שאני מעצבנת כשאני מדברת על זה, גם עם בעלי קשה לי לשוחח כי הוא רוב שעות היום אינו בבית , הוא עובד בתנאים קשים ביותר מבחינה פיזית ובלחץ כספי. אני יודעת מהורים אחרים שגם להם קשה ואני לא יחידה ובכל זאת.... פשוט קשה לי מאוד!!!

אמיר יוכל לעזור לך יותר בעצה נירא לי שאת אמא מאד דאגנית והגנתית בד"כ יש לכך סיבות שקשורות אולי לילדות שלך לדרך בה את חווית אירועים חשובים בחייך שיחות על כך עם פסיכולוג יכולות להועיל בהבנת גישתך "הלחוצה" לילדך

לאמא המודאגת שלום רב, לא פעם אחת נאמר שאחד המקצועות הקשים ביותר הוא מקצוע ההורות. ודווקא למקצוע זה אין תואר באוניברסיטה, ובשום מקום לא מלמדים אותנו איך להיות הורים "טובים". להערכתי, את אמא ככל האמהות שדואגת לילדה ורוצה שיהיה לו רק טוב. אולם, כרגע הוא בגיל ההתבגרות בחייו וזה הגיל שבו ההורה צריך להתחיל "לשחרר" את הילד, לתת לו להשתפשף בעולם האמיתי, שלא פעם הוא עולם קר ולא הכי נחמד. ייתכן ואת דאגנית ונחשבת לאמא לחוצה, ולכן אולי כדאי לך ללכת לשיחות ייעוץ על מנת להפחית את חרדותיך לגביו, ולתת לו את היכולת להתחיל "לפרוש כנפיים ולעוף מהקן". זה יעזור גם לך להתמודד, וגם יעזור לבנך שתוכלי להיות קשובה יותר לחרדותיו וקשייו, לא מתוך עמדה של אמא לחוצה ודאגנית. בהצלחה לשניכם, טלי פרידמן - עובדת סוציאלית

אכן אני נותנת לו לפרוש כנפיים ולעוף מהקן אבל מנכר בליבי חשש כבד שמשהו לא בסדר שהוא לא מספר הכל ... אני רוצה לתת לו להבין שגם אם טעה זה בסדר וזה לא סוף העולם , רק שירגיש נוח לספר ולשתף וגם לבקש עזרה , מהורים זה בהחלט ל א בושה. אבל פוחדת לגרום לו להתלבט יותר מידי ורוצה שירגיש טוב עם מה שהוא עושה שירגיש שלמות איך מוצאים את האיזון הזה, למה זה כל כך מסובך ?

שלום אמא דואגת נשמע לי שאת עושה הרבה עבור הילדים. טוב עשית שנלחמת עבור בנך. את חייבת ללמוד לסמוך עליהם שיש להם את הכוחות והיכולת להתמודד עם החיים. הדאגות שלך מובנות אבל מוגזמות וכמעט כפייתיות. לכן הילדים מבקשים "שתרדי מהם". תנסי כאמור לסמוך עליהם. יתכן גם שאת מרגישה בודדה בדאגנות שלך. אם אין משפחה או חברות שאת יכולה לשתף זאת בעיה. תהיי חייבת להתגבר עליה או לנסות למצוא אנשים לשתף בקשיים. קשה לגדל ילדים, אבל יש גם הרבה סיפוק. בברכה, אמיר

ועכשיו כשבוע לאחר פתיחת הלימודים ואני לגמרי תוהה בני לא ממש מצא את מקומו בכיתה החדשה ואולי זה עדיין מוקדם... הוא הגיע למסקנה שעדיף עם משהו שמכירים ולא לגמרי לבד הוא הולך לבקר בבית ספר האחר ורואה כי נחמד שם וכייף נראה לי מאוד לא רציני ואולי אפילו קצת חצוף לגשת לעירייה ולבקש לחזור אחרי שכל-כך ביקשנו לעבור לבית ספר הנוכחי... אין לי בעייה עם להשפיל את עצמי ולנסות.. אך השאלה מי מבטיח ששם יהיה טוב יותר... ואולי הדרך הנכונה ביותר היא פשוט לנסות ולהסביר לו שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר ובטח הכל יסתדר... והוא עוד ימצא חברים .... כלבבו... כי לא טוב היות האדם לבדו. אנא עזרו לי בבקשה בלבטיי הקשים מנשוא.

שלום רב, לדעתי עליך לשבת יחד עם בנך, לספר לו על תחושותייך ועל תקוותיך בבית הספר, אך יותר מכל, בשיחה זו עליך להקשיב לבנך. צריך לבדוק איתו מה הוא רוצה, ולהסביר לו שכעת זו החלטה שלו, ואת תתמכי בהחלטותיו, ותנסי לפעול למענו בכל החלטה. יחד עם זאת עליו להבין שמכיון שזו החלטה שלו, וזו החלטה שלא יתאפשר לשנותה שוב (סביר להניח) עליו לשקול את הדברים בכובד ראש, ולשאת בתוצאות ההחלטה. אתם תיהיו שם כתומכים, אך אל תכוונו אותו. זו בחירה שלו, אחת מהראשונות ככל הנראה שהוא עושה בעולם העצמאי שלו. וכן, זה קשה לראות את הילד שלך מתלבט, ואולי אף סובל, אך זו דרכו של עולם, ובסוף כולם (או לפחות הרוב) מסתדרים ועוברים משברים וממשיכים הלאה. שיהיה לכם כוח להמשיך, ועליך לזכור תמיד שיש "אמא טובה דיה" אין אמא מושלמת! בהצלחה, טלי פרידמן - עובדת סוציאלית