ילד טוב שחושב שהוא ילד רע

שלום, דוקטור! ילדי הוא בן 6, מקסים, מוצלח, נבון ומפותח מכל הבחינות הרבה מאשר צפוי בגילו. פרט לתחום אחד - התנהגותי-חברתי. עד גיל 3 הילד לא הלך לגן (שנה היה איתי ועוד שנתיים עם מטפלת פרטית). אחר כך כאשר הגיע לגן ויצ"ו התחילו הבעיות ההתנהגותיות ובעקבותיהן אובחן במכון להתפתחות הילד כ-"אינפלנטילי רגשית".בערך באותה תקופה התגרשתי מאביו אשר גם היום לא ממש לוקח חלק בגידול הילד ולדעתי כאדם לא מפותח במיוחד יותר הורס מאשר תורם, רק שאין לי הרבה מה לעשות עם זה. בגיל 3.8, כשראיתי שהילד כמעט מתמוטט עקב חוסר יכולת להתמודד ולהסתגל בקבוצת ילדים גדולה, הוצאתי אותו מהמסגרת של גן גדול והעברתי למסגרת של משפחתון קטן פרטי, שם הוא חזר לעצמו, פרח ולא היו יותר תלונות על התנהגותו. בשנה אחרונה הוא היה בגן חובה עירוני והבעיות החברתיות חזרו ובגדול. קיבלנו טיפול מפסיכולוגית קלינית מטעם קופ"ח במשך חצי שנה פעמיים בשבוע אשר לטעמי לא תרם כלום. צוות הגן והן הפסיכולוג מטעם העיריה לא הצליחו למצוא פתרון לבעיה, עד סוף שנת הלימודים הילד רכש תוית של מציקן, מרביץ, מרדן - כלומר "ילד רע". חשוב לציין שההתנהגות הלא חברתית נראית אך ורק בסביבות מסוימות. במקרים אחרים הילד מתנהג למופת, כך שקשה לי לחשוב שמדובר בבעיה כרונית, ניורולוגית או פיזיולוגית. השנה הילד הלך לכיתה א' והבעיות מול ילדים אחרים חזרו שוב. הוא מפריע במהלך השיעור, יכול למשל לקום באמצע בלי רשות. הרבה מאוד פעמים לוקח חפצים ששייכים לילדים ואפילו למורה, משמיע קולות משונים וצורמים בלי סיבה, מציק לילדים, כופה עליהם לנשק אותם... כמובן שלאור התנהגות כזאת הילדים לא רוצים להתחבר איתו והוא מאוד נפגע מזה. מבחינה דידקטית הוא נמצא ברמה מעל גילו. חשוב לציין שהוא לומד בבית הספר שמאוד תומך, מאוד מפרגן ומעודד התנהגות טובה. ועדיין הילד אומר על עצמו עם דמעות בעיניים "קשה לי להתנהג יפה, אני ילד רע". בשבוע הבא בעקבות דרישה של היועצת של בית הספר רשמתי אותו לביקור אצל ניורולוג ילדים, על אף שאני נחושה בדעתי שבעיותיו הן רגשיות בלבד. הילד אינו היפראקטיבי ואין לו בעית קשב או ריכוז. בינתיים הילד עבר 5 טיפולים אצל מטפלת באומנות, מוסיקה ותנועה, אני שוקלת להפסיק את הטיפולים הללו מיכוון שלא רואה שזה עוזר במשהו. בכלל, צר על עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!? אנא, ייעצו לי איך עלי לגשת לבעיה הזאת ואיך לעזור לבני. תודה רבה מראש - אמא מודאגת.

יוליה יקרה, את פונה ומתייעצת איתנו, אבל מודה - כמעט באותה נשימה - שהתעייפת כבר מכל היועצים הללו, שלא ממש עוזרים לך ולבנך. אני מבינה שמדובר בבעיות התנהגות ובעיות רגשיות שמפריעות לתפקוד התקין בביה"ס. יחסית לגילו הצעיר, בנך אכן עבר תחת עינם וטיפולם של לא מעט אנשי מקצוע. היו שם המכון להתפתחות הילד, שני פסיכולוגים, יועצת, ומטפלות באמנות, מוסיקה ותנועה. לא ברור מתי (ואיך) מתקבלת אצלך ההחלטה שהטיפול לא תורם כלום. טיפול פסיכולוגי, כמו שאת וודאי יודעת, הוא תהליך מתמשך שעלול להימשך חודשים. כשמדובר בילדים צעירים, יש לשלב בתהליך הדרכת הורים אינטנסיבית ולעבוד עם שניהם על יצירת אטמוספירה תומכת ומחזיקה. לא ברורה לי סיבת ההפנייה לנוירולוג, אבל אני מציעה לך, מיד לאחריה, לנסות ולדבוק בקו טיפולי אחד ברור (במסגרתו ניתן בהחלט לשלב עבודה של מספר אנשי מקצוע), ולהתמסר לתהליך למשך תקופת זמן משמעותית (מספר חודשים). את אומרת בסוף דברייך - "צר לי עליו עם כל המומחים האלו שבלי סוף בוחנים אותו, מאבחנים אותו, דנים עליו - איך הוא אמור להרגיש נורמלי עם כל הצפיה הזאת בו תחת זכוכית מגדלת?!?". את נותנת ביטוי לתחושות מאד טבעיות של הורים, המרגישים מאויימים ומבוהלים מול כל האבחונים והתצפיות. באופן מאד מובן, מתעוררים אצל ההורים רגשות אשמה, בושה, הכחשה, חרדה, צורך להתגונן, ועוד. בהחלט אפשר שבנך מרגיש (דרכך) את הבלבול והקושי לתת אמון, ולהתמסר להשפעה המיטיבה של הטיפול. נסי לקבל בברכה את הניסיונות האמיתיים לעזור, ולהשתחרר מהחשדנות והספק. זכרי שכדי להצליח בטיפול חייבים לשתף פעולה ולפעול כתף אל כתף עם הצוות, למרות הקשיים. התפקיד החשוב ביותר שלך הוא להמשיך ולאהוב את ילדך, לקבל אותו כפי שהוא, לזהות ולטפח את החלקים החזקים והמקסימים שבו, ולסלוח לו על החלקים האחרים. בהצלחה רבה ליאת