והפעם שאלה קונקרטית...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ערב טוב ליאת, שאלה לי אליך... האם את חושבת שלפעמים צריך לזרז תהליכים בטיפול קצת בכוח? או אולי לא בכוח, אבל באופן מלאכותי, בלי לחכות ולחכות שהם יקרו מעצמם? אני אסביר למה אני מתכוונת... השבוע החלטתי לגייס את כל הכוחות שבי ולדבר על נושא כאוב מאוד. המטפלת שלי כל הזמן אומרת לי שהיא תלך בקצב שלי, ולתת לעצמי זמן, אבל אני קצת מרגישה כאילו ה'לחכות' הזה, רק מרחיק אותי מהדיבור על זה יותר ויותר. אני קצת מרגישה כאילו אני נתלית בתירוצים של- 'זה מסובך', 'אני צריכה לחכות עד שארגיש מוכנה', וכדומה. אני לא יודעת אם אי פעם אני ארגיש שאני מוכנה לדבר על משהו שכל כך קשה לי... אז החלטתי להפעיל את כל המנועים, ולהסתער קדימה. אני רק לא יודעת אם זו הגישה הנכונה במצבים שכאלו. אני מקווה לא לגמור כמו הטיטניק... מקווה לא להתנגש בקרחון ולטבוע... כבר נורא קשה לי להיות עם זה לבד, ואני סומכת עליה מספיק בשביל שהיא תדע, אני רק לא יודעת איך להיות עם זה ביחד. יודעת שאת לא יכולה לתת לי תשובה של כן או לא... אז רק את מחשבותייך בנושא, אם אפשר... תודה תודה (וסוף שבוע נפלא, ללא שרב...) נועם
היי נועם, אני חושבת שהעובדה שהחלטת 'להסתער' על הנושא הרגיש אינה מנותקת מן העובדה שהמטפלת שלך הניחה לך לעשות זאת כשתמצאי לנכון, ובלי לחץ *מצידה*. אני בהחלט מאמינה בהתגייסות של מטפלים, באומץ שלהם לפתוח דברים מתוך החלטה, ובהתעקשות שלהם להסתובב באזורים כל כך נפיצים למרות הקושי. יש לי הרגשה שלא היית פותחת זאת, אפילו "בכוח", אם לא היית סומכת על המטפלת שלך, שלא תתן לך להתנגש בקרחון כמו הטיטאניק. אל תכבי מנועים. המשיכי לעבוד. ו... כל הכבוד ליאת
איכשהו האיזורים מרגישים לי הרבה פחות נפיצים ממה שחשבתי... קברניט המשנה של הספינה שלי (אני הקברניט הראשי כמובן...) עוזרת לנווט בינות לקרחונים בזהירות ובבטחה. אמנם אנחנו רק בתחילת נתיב השיט שלנו, אבל נראה לי שהיא אלופה בניווטים, אחת כזו שנולדה עם מצפן ביד... ואת יודעת מה עוד? יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה, אבל ממש. עם חיוך טיפשי כזה שמרגיש שמחה בבטן. קצת לא תואם את נושאי השיחה בפגישה, אבל שיהיה... ליאת, שוב תודה. המילים שלך תמיד נוגעות עמוק בנקודות הרגישות ועושות את החיבורים ברורים יותר... עוד סיבה לחכות לסופ"ש... :-) שלך, נועם
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
