ליאת יקרה

היי ליאת, איזה כיף שהגיע סוף השבוע ואפשר לכתוב לך שוב.זוכרת בפעם הקודמת את ההתכתבות על דוגמאות לאיך הטיפול עזר? את כתבת שזה כמו שאת לא הולכת לבד על גשר צר. ואני חשבתי לי שזה מעניין, כי הטיפול כאילו מחליף את ההורים, כלומר דברים שהם לא עשו בסדר, ועכשיו מה שאמרת העלה בי את התחושה שאולי זה גם אמור להחליף בן זוג ?כלומר ברור שלא, אבל מה שכתבת הוא כל כך הציפייה שלי מבן זוג . האם לא צריכים לחפש בן זוג שאיתו לא מרגישים לבד על הגשר הצר?יש לי בן זוג, אבל לצערי, אני כן מרגישה שאני לבד על הגשר. עם המטפלת אני באמת לא לבד, אבל זה רק לשעה ורק פעם בשבוע , ולא לתמיד...

ערב טוב טלילי, לא בטוח שהייתי חותמת על הגדרת הטיפול כתחליף להורים או לבן-זוג. אף כי היינו מצפים מהורינו או מבן הזוג שיעניקו תמיכה וליווי במצבים קשים, הטיפול - גם אם תפקידו דומה - אינו אמור למלא את מקומם. הטיפול גם לא אמור בהכרח לתקן "דברים שהם לא עשו בסדר", אלא להיות עבורנו מרחב מצמיח ומחייה, המאפשר התבוננות ולמידה של עצמנו באווירה מקבלת ולא שיפוטית. כאשר את חשה שגם בנוכחות בן הזוג שלך את נשארת לבד, כדאי לבדוק מדוע זה קורה, והאם זה קורה רק איתו. האם בכלל יש מקום לשניים על הגשר הצר שלך. למי את מרשה לעלות על הגשר איתך, ולמי לא. אולי בכלל לא מרגישים שאת על גשר צר. ועוד ועוד. אלה שאלות חשובות שכדאי להעלות בשעה הטיפולית. את צודקת. שעה בשבוע זה לא הרבה זמן, ובכל זאת, יש בקביעות והיציבות הזאת משהו מחזיק ומרגיע מחד, אך מעודד עצמאות והתמודדות עצמית מאידך. נכון - זה גם לא לתמיד, אבל גם הורים, לצערינו, הם לא לתמיד, והליווי שלהם אמור להיות שונה באיכותו ככל שמתבגרים. אחרי הכל, לא כל המסע כולו הוא גשר צר... שבת שלום, ליאת

תודה ליאת, כמו תמיד המילים שלך מרגיעות. בשבילי אני כן מרגישה שהמסע כולו הוא גשר צר. ויש מקום לידי, הרבה מקום. אבל איכשהו אנשים לא יכולים או לא רוצים להגיע לשם. כלומר הם מנסים כנראה, אבל מבחינתי הם עדיין איפשהו במקום אחר ולא איתי.לגבי בן הזוג- זה קורה איתו, ואני לא יודעת האם זה קורה גם עם אחרים כי אני איתו המון זמן ולא היה לי נסיון רציני עם מישהו אחר. פעם אחת מזמן היה מישהו שהצליח להיות איתי על הגשר הצר, אך בזמנו חשבתי שהוא חלש כמוני ולא נמשכתי אליו, אז הקשר התנתק.