עוד שבוע עבר

עוד שבוע עבר. הפעם היא התחילה את הפגישה באמירה שהיא מרגישה שאני לא מצליחה להביא לחדר את מה שמעסיק אותי. חייכתי לעצמי וחשבתי שבטח היתה שמחה לדעת שזה בדיוק מה שכתבתי כאן בסוף שבוע. היא דיברה על זה שהיא מרגישה שהמילים לא יוצאות ואמרה שהיא רוצה להזמין אותי היום לדבר ישר ולא ללכת מסביב. ניסיתי, אבל שוב לא הצלחתי. אני חושבת שהגעתי למסקנה חדשה ומעניינת. זה לא שחסרות לי מילים, אני פשוט לא מצליחה להרגיש כשאני שם. אני מרגישה רק כשאני לבד. לפחות את הסוג המסויים הזה של הרגשות... אמרתי לה שאני מרגישה ריקה. כשאני יושבת שם אני לא מרגישה את הכאב ואז רגע אחרי שאני יוצאת הכל צף ועולה למעלה. היא שאלה אותי מה יצוף רגע אחרי הפגישה הזו- וגם לזה לא הצלחתי להגיע. היא אמרה שהיא רואה אותי מבינה יותר ויותר דברים, אבל נשארת עם הכל מאוד לבד ושזה חבל לה. היא אמרה שצריך לתת לדברים האלה קיום בחדר. היא הציעה לי לעשות דמיון מודרך (ואני יודעת שהיא מתכוונת להיפנוזה), בשביל לעקוף את השימוש במילים. היא אמרה שאני "חכמולוגית" במילים, אבל שאולי השימוש בדמיון יעזור לי ויוליד דברים מעניינים. האמת שאני מפחדת. אני לא רואה את עצמי עוצמת עיניים אפילו. ניסינו את זה ממש בתחילת הטיפול, לפני חמש שנים, וזו היתה נפילה גדולה מאוד. לא הגענו לשום מקום. אבל אולי זזתי מאז... אחר כך היא שאלה אם יש לי גם רעיונות והצעתי שאולי אביא את הקלפים הטיפוליים שלי.. אולי דרכם אצליח להגיד משהו. היא אמרה שזה רעיון טוב. היום היא שלחה לי מייל והציעה לי שנאסוף את כל ההתכתבויות שהיו לנו (מאות), נלמד את הכרוניקה ונלמד מהתהליך ומהתגליות... אני לא יודעת. אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות את זה כסיפור אחד שיש בו רצף. החיים שלי מחולקים לחלקים חלקים שחלק מהם לעולם לא נפגשים. בלילה חלמתי חלום ונראה לי שהוא מתקשר לכל הדבר הזה. בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות, הפעם זכרתי. חלמתי שאמא שלי נוסעת לאיזשהו מקום ואבא גם נמצא איפושהו במקום אחר. אני נשארת בבית לבד וכשאני יוצאת אני שוכחת בטעות את המפתחות של הבית על הדלת. השכנה רואה את המפתחות ומזמינה משטרה. השוטרים נכנסים הביתה והופכים את כולו, הם הופכים את הכל ולוקחים לי את המחשב ואת המחשב הנייד לבדיקה. כשאני חוזרת הביתה אני מוצאת על הדלת מכתב ארוך מאוד מהשכנה ובו בין היתר היא כותבת שעכשיו היא מבינה שאני משתמשת בסמים... היא מאשימה אותי ואני לא מבינה מאיפה בכלל היא מביאה את זה (מעולם לא השתמשתי בסמים...). כשאני נכנסת הביתה אני רואה את הבית הפוך לגמרי ורואה שהם לקחו לי את המחשבים. זה מבהיל אותי נורא כי יש עליהם דברים אישיים שלי וגם את כל המיילים שכתבתי לפסיכולוגית. לא זוכרת מה קרה אחר כך, אבל בשלב מסויים שוטר אחד נחמד מגיע אלי ואני מסבירה לו שבסך הכל, בטעות, השארתי את המפתחות על הדלת... ושאני רוצה את המחשבים שלי בחזרה... הוא אומר שיהיה בסדר. נראה לי שאז התעוררתי. נראה לי שאני מאוד מפחדת.

שבת שלום רשת, הגם שהפיתוי גדול, לא אתעסק בחלום שלך, כי מקומו בטיפול. (רק שימי לב לעובדה שמי שאמונים על שמירת הסדר, דווקא הם שיוצרים בלגן זמני). הפחד שלך מלהפקיר את התודעה שלך, בהיפנוזה או בדמיון מודרך, מלעצום עיניים ולו לרגע, דומה לפחד להישדד, להיוותר בלי החומרים הכי אישיים שלך, שיהפכו ברגע לא זהיר אחד לנחלת הכלל. המטפלת שלך חכמה. מאות התכתבויות הנצברות להן בחמש שנים יכולות לשרטט כרוניקה מרגשת שלא יכולה להתרקם אלא ממרחק הזמן. כמו סיפור של נוף אורבני, המקבל היגיון נפלא ומרגש בעיקר כשהוא ניבט מתמונת אוויר מצולמת. השוטר הבטיח שיהיה בסדר. בעיני זה מרגיע. תרגישי טוב ליאת