מה זה משנה

דרור, אני חושבת שהייתי רוצה לכתוב הנה אבל אני לא מצליחה. כל דבר נמחק ברגע האחרון (על ידי) כל דבר נגוע באיזו חשיבות עצמית מאוסה הכל לא חשוב. הכל משעמם אותי. "אם החלטת לומר משהו, או לכתוב משהו או לצייר משהו, זה כנראה משהו שנראה לך חשוב. משהו שאת מרגישה שעושה אותך קצת חשובה". זה מה שאני חושבת רגע לפני שאני מוחקת את ההודעה.. ואתה לא יודע כמה הודעות מחקתי לעצמי בימים האחרונים... גם ההודעה הנוכחית ממש לא מעניינת. יש כל כך הרבה קוראים בפורום- למה אני חושבת שזה מעניין מישהו מספיק כדי שאשלח את זה. בסוף לא נשאר לי מה לומר. וגם את המחשבות שלפני הכתיבה אני מצמצמת לאט לאט, קוטעת אותן לפני שיתפתחו למשהו. לפני שיתנו תוקף מילולי לתחושות מעורפלות. גם למטפלת שלי לא נותר לי הרבה מה לומר.. הכל עובר דרך המסננת החרוצה.. יש יותר ויותר דברים שאני לא מספרת כי זה טפשי או לא מעניין או מלא חשיבות עצמית בעיניי, ואז גם קשה יותר להשלים פערים. 5 חודשים התלבטתי אם ואיך לבקש ממנה להביא גם חומרים כתובים לטיפול. בסוף פשוט אמרתי לה שאין לי אומץ לבקש ממנה והיא הזמינה אותי להביא מה שארצה. בתיק היו לי המון דברים שהבאתי, אבל לא היה לי אומץ. הרגשתי שהשיחה שלי ביני לביני מקבלת נפח אחר כשהיא מודפסת ומובאת לפניה. שהמחשבות צריכות לקבל הצדקה כדי להיות מובאות בפורמט כתוב. ולא הייתה לי הצדקה. המילים שלי ביני לביני (וחלק גדול ממה שהבאתי היו דברים שנכתבו כאן, לא משהו לחלוטין סמוי..) הרגישו לי פתאום אישיות מדיי כדי להביאן לפניה. אני לא מרגישה מספיק קרובה אליה כנראה, ואז המילים לא מספיק חשובות כדי להיות מובאות בכתב, מודפסות. גידי רובינשטיין בטח היה כותב לי בצורה בוטה ונחרצת שלדעתי אני לא חשובה. ואני לא חושבת שאני חסרת ערך. פשוט זה מתמסמס לי נורא מהר כשאני ליד אנשים אחרים. אני מרגישה לפעמים שבהדרגה היא הופכת ללא רלוונטית לי. זה לא שאני לא חושבת עליה בין הפגישות, אני פשוט לא מרגישה שאני קשורה אליה מספיק או מוכנה להתאמץ כמו פעם להפוך אותה למשמעותית. אין לי חשק להתאמץ. ובכלל, לאחרונה נראה לי ששום דבר לא חשוב לי מספיק באופן כללי. פשוט לא מספיק אכפת לי מכלום. אולי זה העניין..שום דבר לא *באמת* חשוב לי. הכל כרוך באיזה שכנוע עצמי שלא מחזיק הרבה זמן, ובשביל מה? מדגדג לי למחוק גם את זו... "מה בעצם את אומרת כאן? שמשעמם לך?! בסדר, להרבה אנשים משעמם.. לכי תראי טלויזיה או משהו ותעזבי אותנו בשקט"

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

מצחיקולית חמודה... אני מקווה שחזרת מהטלויזיה... זה ממש נחמד מצידך אבל חשוב שתביני שאת לא כאן כדי לשעשע או לעניין אף אחד, כנ"ל לגבי הטיפול שלך, אלא כדי לקבל עזרה את יודעת מה מצחיק?- את משלמת לה כסף ואם זה לא מעניין אותה היא מוזמנת לתת את השירות הטוב ביותר ואז ללכת לבכות לבעלה שלמה היא בחרה במקצוע כ"כ משעמם! ואנחנו כאן כי בא לנו ואם לא מתאים למישהו ההודעה שלך אז הוא מוזמן להעביר אותה באמצע או לא להגיב או ללכת לראות טלויזיה... (אני בטוחה שאין כאן אף אחד כזה) אני הגעתי לאתר הזה לפני חודש ומאז אני קוראת מלא הודעות וגם עונה הרבה כי ראיתי איזה כיף היה לי שככה מצאתי מלא חברים כאן שאוהבים אותי ומקבלים אותי (ומצד שני אם אהיה אצלם מחר בריאיון עבודה הם לא יידעו אפילו שזו אני... ) בלי שאנחנו מכירים ולא כי אני יפה בעיניהם אלא פשוט כי בא להם להיות כאן בשבילי וכנ"ל אני ועוד הרבה שטרם ראו את ההודעה או שסתם לא היה להם מה להגיב לה. את מי שאת! אם זה משעמם/ לא רלוונטי/ לא מעניין מישהו אחר זאת לא בעיה שלך.. אנחנו לא צריכים שכוווולם יאהבו אותנו, קומץ חברים אמיתיים זה מספיק... בקשר לעבודות שלך שלא הראית למטפלת- אולי פחדת להיות מעניינת פתאום? ואולי הפוך- את לא רוצה להיחשף בפניה אז את מדברת על דברים שלא מעניינים אוך בכלל ונראה לך שגם אותה לא (אגב היא לא יודעת אולי אפילו שהיא אמורה להשתעמם??) טוב זה כבר לדרור... לאב יו, מקווה שנכיר עוד ממך (כי את ממש לא משעממת)

זו בטח לא את לילך, אלא ל אחרת, כי ברך כלל מה שאת כותבת כאן נשמע מאוד שונה..ורק שתדעי, שמכל האנשים שמעירים פה בפורום, תמיד אני מקווה שאשמע גם אותך - א. כי את חכמה.ב. את מעודדת. ג. וזה כבר אני אומרת - את חשובה. אני בטוחה שאם תביאי את מה שאת כותבת לפסיכולוגית שלך, היא רק תבין כמה דברים מעניינים היא לא יודעת עלייך, לפעמים לתת לאחרים לגלות אותנו, יכול לגלות לנו את עצמנו מחדש... מקווה שיעבור גל האדישות ושתחזרי להיות מצחיקה וסקפטית כמו תמיד. לילה טוב

תודה אופיר וענתי.. חיפשתי את האייקון הנבוך של המסנג'ר לרגע :-) נחמד לי לשמוע שאת מחפשת אותי, אופיר.. תודה.. לפעמים נראה לי שהאדישות הזו, או ההצטמצמות, היא המצב הטבעי שלי, ושביתר הפעמים אני פשוט מצליחה לעקוף את זה איכשהו. כדי שלא ישימו לב. מילא, מה זה משנה.. :-/ יהיה בסדר. ל. (כן.. לילך.. )

לילכי אהובה, כל כך כואב לראות אותך 'כופרת' בעצמך ככה: כל ציץ ונבט שעולים בך זוכים לחבטת איון (=של אין, של העלמה) עוד בטרם הספיקו להיראות בפועל; את רק מרגישה את דגדוג ההתממשות שלהם, וכבר הולמת בהם בביטול. זה נשמע כמו רפיון וחולשה, אבל יש בזה משהו מן האלימות... אלימות עצמית כמובן. מה גורם לך ככה ליטול משמעות, אמון ואמונה מכל דבר שהוא את? - "מילא" ו"לא משנה" ו"זה משעמם וחסר חשיבות" וכו' וכו'. מה רע במעט חשיבות עצמית? למה היא מאוסה? למה אסור לך לגעת בה? אני חושבת על אנורקסיה פנימית - כן, אנורקסיה! לא להניח לעצמי להיות מוזנת. לתת לקיבה המסננת לסנן את הכל החוצה (זו לא מסננת - זה קיר אטום, בלי חורים). להקיא ללא הכר, לא להיות יכולה לשאת בתוכך דבר - גם לא את החמרים הטובים והמועילים. להיעלם, להצטמצם, לא להיות. כי למה??? למה, לילכי? יש לך תשובה? סליחה. פשוט כואב לשמוע אותך כך. באמת כואב. אפילו שמותר לך. נויה

אוף.. נויה שלי.. :-( ה"למה" שלך תפס אותי לא מוכנה ועכשיו אני מטפטפת קצת על המקלדת... 'להעלם, להצטמטם, לא להיות..' (עכשיו עצוב גם לי) השם שלך (ובכלל א?ת, יודעת?) נוסכים בי איזו הקלה .. סוג של "לנשום לרווחה".. ש"סוף סוף.." ורק איתך איכשהו הכל נשטף לי החוצה כאילו אין מחר :-) אני לא יודעת.. הייתי כותבת שזה מצב זמני כזה, שאולי משהו בטיפול ערער אותי, אבל זה לא מדויק.. אני באמת תמיד ככה, ורק בתקופות של מזל זה מתמתן קצת... אוף.. אני כותבת מדיי.. האצבע מדגדגת למחוק.. :-( אני גם כל רגע שוכחת מה רציתי לומר.. זה פשוט נעלם לי וגם עכשיו שכחתי... אוף..הייתי באמצע משהו וזה נעלם.. זה נורא מעייף.. נזכרתי. אני איכשהו מרגישה שכשאני כותבת או מדברת או אפילו רק חושבת על משהו, אז זה נהפך לאמיתי. אולי הטיפול פשוט לא מאפשר לי לא לחשוב על דברים. לא מאפשר לי, כמו תמיד, לסגור את עצמי ממה שאני יודעת שאני עושה לעצמי. הצמצום הזה... לא בטוחה אם כתבתי את זה כאן, או שבסוף החלטתי למחוק, אז אכתוב שוב.. לפעמים אני מרגישה שמרוב שפחדתי להירטב הלבשתי על הראש שקית והצמדתי חזק לצוואר. רק לא להירטב. התרגלתי לנשום נשימות קטנות ומדודות והתרגלתי לתחושת החנק הקלה. קמצנית בלחיות... רוב הזמן אני משתדלת לא לחשוב על השקית הזאת, ואז מקסימום אני כופה על עצמי איזו זומביות או ניתוק משונה... לדבר על השקית?.. זה כבר סיפור אחר. לא כיף.. אז אני מוחקת לעצמי מילים והודעות כדי לא לחשוב על זה יותר מדיי ולא לתקשר את זה החוצה. אבל בטח יש גם סיבות נוספות, (כן.. של לתפוס מקום במרחב, וכל השיט הזה..) טוב. מספיק. לא רוצה לחשוב יותר. אוחח.. אני נלחמת בי לא למחוק... (תודה-תודה-תודה... שאת כאן).

לילך שלום, אני שומע בדברים שלך לא מעט כאב ותחושה שיש פער גדול בין מה שאת מרגישה בפנים למה שרואים בחוץ, גם כאן בפורום. את לילך החזקה, נותנת העיצות. במובן זה דווקא לטיפול את מביאה את התחושות הקשות שלך, גם אם לא באופן מילולי על ידי זה שאת מסננת דברים בטיפול. השאלה החשובה היא מה מפחיד אותך, מה מקשה עלייך לדבר לחשוף את הכל, לגעת בכואב ובתחושת החוסר טעם. אני שומע את הקושי לתת למישהו אחר להפוך משמעותי, לתת למשהו להפוך משמעותי. אולי זה הפחד, הפחד להפגע, אני לא בטוח אבל ברור לי שיש משהו בטיפול שניתן לעבוד עליו. להגיע למצב בו את אומרת כל מה שעולה בדעתך מבלי מחשבה איך זה יתקבל ומה היא תחשוב עלייך. זה לא פשוט וזה תהליך, אבל זו מטרה בפני עצמה. ואולי, אם תנסי, תגלי שהפער בין מה שיש בפנים למה שיוצא החוצה לא כל כך גדול, לילה טוב, דרור

היי לילכי, כפי שאולי ראית גם אני הצטרפתי לאחרונה לפורום. הדברים שכתבת דיברו אליי מאד. גם אני מרגישה הרבה את הצמצום העצמי ואת האין. כאילו אין לי את עצמי. לאחרים יש את עצמם, ולי אין את עצמי.איני יודעת אם זה עוזר לך שיש עוד שמרגישים כמוך, אני מקווה שתרגישי יותר טוב ותני לעצמך קצת יותר לגיטימציה. אני גם מסכימה איתך שזה לא שאת חושבת שאת חסרת ערך. כל כך מכירה את התחושה שלך שדברים מתמוססים מהר... זה נכון. אל תתני לאנשים לשכנע אותך שאת חושבת שאת חסרת ערך, זה שונה. וגם מכירה כל כך את המצב שלך, כפי שדרור כתב, לילך החזקה, נותנת העצות. נמצאת שם בשביל אחרים - אבל לא שם בשביל עצמך... תיהי קצת יותר בשביל עצמך.

היי טלילי, ודאי ששמתי לה שהצטרפת. ברוכה הבאה.. תודה גם על דברייך.. נחמד שדרור חושב שאני חזקה ונותנת עצות :-) זה לא לגמרי נכון.. (ובכל זאת נחמד) אני יותר עסוקה בלהתפלא שאנשים מתייעצים בי או משתפים אותי כמו שאני גם תמיד מתפלאת שלא רק מנהל הפורום משיב לי.. אז תודה לכולכם..יש פה כבר ממש עץ.. (מביך..רגשות מעורבים לגבי עצים מפותחים) טלילי, יש לי כמה דברים לומר על הדברים שכתבת, אבל לא מצליחה למצוא את המילים.. אז רק אומר תודה ומקווה שתרגישי טוב יותר גם את, נתראה, לילך.

מתלבטת.. מתלבטת מה לכתוב לך, לילך יקרה. שוב הצלחת להתחבר לי לנימים הקטנים שלי, לתת מילים לתחושות ומחשבות שמתחברות לי לעצמי, פנימה, למקומות שקשה לי לנסח במילים. לא יודעת אם כבר אמרתי לך, אבל את עושה את זה הרבה. קוראת אותך, ומתחברת חזרה לכל המקומות שגם אני הרגשתי ככה. משום מה נורא קשה לי להתנסח הערב. כותבת ומוחקת כל הזמן. לא כל כך רוצה ללכת למקומות של לנסות להבין, לשער מאיפה זה בא ולמה זה ככה. לא רוצה לנחש אותך. והנה שוב אני מסתבכת.. כי כל מה שעולה בי זה החיבור האישי שלי לדברים שכתבת. איך שזה ככה גם איתי, על מה שהיה (ועודנו) בטיפול, בקשר עם המטפלת סביב ההרגשה הזו, אולי אפילו גם כמה תובנות.. לא מצליחה להתמקד. אוף... רציתי לכתוב לך, ויצא לי עלי. שולחת את ההודעה, כי נלחמת בי עכשיו, בצורך לזחול חזרה למחילה בלי שאף אחד ידע בכלל שניסיתי... אני אנסה לפקס את עצמי, מקווה שאצליח לחזור יותר מאוחר עם משהו ממשי יותר, בשבילך, כמו שרציתי מההתחלה. ..נועם

נועם יקרה.. נכנסתי שוב לפורום מתוך הרגל, לא ציפיתי למצוא משהו חדש. רק לפני שעה הייתי פה.. ראיתי את שמך והפנים התרחבו לחיוך רחב. גם בעיניים חייכתי! מכירה את זה? אפילו נפלט איזה 'נועםםם' ארוך ומפויס.. גם את תמיד מדברת אליי. מאוד מדברת. לפעמים אני רוצה לכתוב לך, להגיב על דברייך, ולא מוצאת מילים ל'גם אצלי' החזק הזה, שתופס אותי מבפנים. לא רוצה לקלקל במילים נוספות את ה'ב-ד-י-ו-ק' שהבעת את. אפילו לסגנון הכתיבה אני מתחברת. כמעט מרגישה שאנחנו כבר מכירות. איך הדברים האלה קורים?... מדהים.. אנסה להגיד במקומך, בסדר? אני חושבת שאין לי ברירה. מערבולת ה'אין בזה טעם' מזינה את עצמה יפה. אני אכן נושמת שוב ושוב את האויר המעופש שלי בתוך השקית... אני בטוחה שאין טעם לספר לה. בטוחה שעד שאפתח דברים כואבים..אפילו לא אפתח; הדיכוי הפנימי שלי כל כך מוצלח שרוב הזמן אני בכלל לא מודעת אליו.. אז עד שאראה דברים כמו שהם כבר תעבור חצי שנה ונאלץ להיפרד. וזה יכאב ויתסכל. אין בזה טעם. אבל אין לי ברירה... I'll take what i can get התכוונתי לכתוב (ומחקתי) שאולי הצעד הראשון הוא הכי קשה ושאני חייבת לתת לה פתח להיכנס דרכו. אבל אז נזכרתי שיש יותר מצעד ראשון אחד בטיפול. שכמעט כל דבר מרגיש קשה כמו הצעד הראשון.. משהו בעץ הנפלא-מביך הזה מרגיש לי כמו חיבוק... 'עיני מרקו' שלי מאיימות לטפטף שוב.. אולי אבלע את החיבוק הזה פנימה ואנסה לקרב אותה יותר מחר?.. אולי אין לי ברירה. כל כך מוזר... אלה הדברים שתמיד הייתי עושה כאילו הם לא קיימים.. תמיד הדברים האלה חגו סביבי כמו רוחות שקופות, מעורפלות. הפורום מאפשר לי לדבר אותם החוצה, ומרגע שיצאו... זהו. השקיפות נעלמה והם מקבלים נפח של ממש.. זה לא כל כך נעים..קצת מפחיד אפילו.. ובפנים מנקרת-מייסרת המחשבה שאלה תובנות פנימיות קטנות, ושזה לא מתאים לכתוב את זה בפורום, ואולי קצת מייגע את הקוראות (רובנו בנות. או שהבנים ממש ממש ביישנים..). אבל מספיק. נכון? בכל מקרה, תודה לך נועם יקרה, אני סומכת על הקברניט הראשי של הספינה שלך שינווט את דרכך בבטחה. אני קשורה אלייך מאחור, בסנפלינג הזה, זוכרת? לילך.

לילך יקרה, אני מצטרפת באיחור מה, לעץ הגבוה והמלא פרי שלך. ראיתי את הדברים שלך עוד אתמול בלילה, אבל אני בתקופה עם מעט מאוד מילים כתובות, אז התגובה שלי התמהמהה לה. בינתיים נוספו לדברים המרגשים שלך, הרבה מאוד מילים מחבקות מהבנות הותיקות והחדשות כאן הפורום. כולכן ביחד (לילך והבנות), הוצאתן לי את המילים מהפה. קראתי, התרגשתי, הזדהיתי, הסכמתי, הנהנתי. לא נותר לי אלא לומר לכן, לכולכן, שנורא כיף לי לקרוא כל אחת ואחת מכן. בעץ הזה ובכלל... כיף שלא מחקת... יעלה

יעלה יקרה, איך שלא תבחרי לכתוב (קצר או ארוך), בשבילי את תמיד צ'ופר :-) תודה... לילך.