מושפלת

הי דרור שאלת אותי שבוע שעבר מה הפסיכולוג שלי מייצג בעבורי, מאחר ואני לא מסוגלת להתייעץ איתו על המשך הלימודים..אתמול נזכרתי למה אני לא יכולה להתייעץ איתו. שוב התחלתי להרגיש נוח, ורק ניסיתי להעיז להוריד את ההגנות, להיות ספונטנית, לא לחשוב על בקשות אלא פשוט להיות אני, וזבנג, חטפתי בפרצוף. זה פשוט עושה אותו חולה לראות שאני מתחילה להיות במצב קצת יותר טוב, כשאני מעיזה להיות אני ולהביא גם את הרצונות שלי, הוא פשוט מתחיל לכעוס, ולהיות קטנוני על כל דבר וליצור ריבים דווקא. אני לא יכולה יותר עם המקום הזה שמנסה רק להוריד אותי ולהאבק בי כל הזמן. אני מרגישה שם נון סטופ מושפלת. ואני נאבקת בזה כל כך הרבה זמן, ואני מתחילה לחשוב שזו לא אני והבעיה באמת לא בי, אולי אני צריכה משהו שהוא באמת לא מסוגל לתת? מתי יודעים לעזוב והגיד זה פשוט לא הולך? הפיצוץ הקודם היה כשביקשתי חיבוק. לגיטימי שהוא לא יכל לתת, לא חשוב שהוא הפסיק את הטיפול ואת זה הוא לא היה חייב לעשות..בסדר, עברו כמה חודשים, חזרתי לטיפול, התחלנו לשקם. אתמול הרגשתי ממש נורא, בקושי הצלחתי לצאת מהבית לאוטובוס והיה לי ממש מסע מפרך להגיע לשם כי זה בעיר אחרת. כולה ביקשתי ממנו ( מראש ) לשבת על כסא שיותר נוח לי בו שנמצא בחדר ההמתנה ותה. הוא עמד בחוץ והתווכח איתי במשך כמה דקות על זה שהוא לא רוצה להכניס את הכסא. הסברתי לו שיותר נוח לי בו וזה לא משהו שאני מבקשת כל יום ( עד שאני מבקשת משהו!! ) אבל לא! למה לא? כי התחיל להיות לי נוח מדי ורק רציתי לבוא ולשבת על הכסא שאני אוהבת ולנוח. ממש בקשה גדולה! הוא ידע שאני מגיע במצב קשה, שאני רק מתחילה לעקל את זה שאין לי אמא ולעולם לא תהיה לי ופאקינג קשה לי. אז מה כבר ביקשתי? למה אני צריכה להרגיש בושה כזו גדולה ודחייה כזו על בקשה מאוד פשוטה? אז מה הפסיכולוג שלי מייצג בשבילי? את ההורים שלי. שכל פעם שאני מנסה להתקרב דוחפים אותי החוצה ומשפילים אותי ולא נותנים לי להתקרב או להיות בעמדת שווה בין שווים ( במידה והם טורחים להתייחס אליי והם לא ). אז לעזוב או לא לעזוב? ביקשתי משהו מוגזם?

שלום אופיר, מטעמים מובנים, לא אוכל לייעץ לך אם לעזוב את הטיפול או לא. כרגע, את פגועה מאד מול ניסיונותיו של המטפל שלך לשמור על גבולות הטיפול. חיבוק פיזי אכן נמצא מחוץ לגבולותיו של טיפול בדיבור (לפחות אצל רוב המטפלים). על הפרק כרגע, עומד ניסיון שלך לשנות באופן קונקרטי את הסדרי הישיבה בקליניקה, וגם כאן המטפל מרגיש צורך לשמור על גבולות המציאות. הבקשה שלך, להכניס אל הקליניקה כסא מחדר ההמתנה, אינה פשוטה כלל וכלל, ואני משוכנעת שהוא הסביר לך מדוע אינו יכול להיענות לה. את מעלה נושאים ורגשות מאד משמעותיים שהתעוררו מול הצבת הגבולות שלו, ואני חושבת שחשוב מאד לעבד אותם איתו, למרות הקושי. זהו שיעור חשוב על היכולת שלנו להתמודד עם היבטים בחיינו עליהם אין לנו יכולת להשפיע או לשנות (בהם גם חוויות של אובדן). אני מעודת אותך להמשיך את הקשר הטיפולי, הגם שהוא נראה כרגע מתסכל או מביך. ליל מנוחה ליאת