ניורוטית?

שלום :) אין לי תפיסה שגוייה של המציאות, אני בן אדם מאוד מציאותי ומאוד הגיוני, אין לי ערך עצמי נמוך, בכלל לא, אין לי בעיה בתפקוד, אני מסתכלת על הדבר החיובי בכל מה שקוראה לי מסתגלת לכל מצב, אני נלחצת הרבה, אני גם מעופפת הרבה, אני סומכת על עצמי בדברים גדולים וחשובים אבל לא בדברים הקטנים כמו לשכוח דברים כי אני מעופפת. אני עצובה כמעט כל זמן שאני לבד חושבת , לא בדיכאון,(כשאני עם אנשים אני אוטומטית שמחה), אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה לכל מה שאני עושה, יש לי קונפליקט בין הרגש להגיון, לא בדיוק קונפליקט אני פשוט פועלת רק על פי ההגיון בלי קשר למה שאני מרגישה (במודע). אני מאוד מאוד מודעת לעצמי, אני מרגישה לבד גם כשמסביב יש אנשים שאני מאוד מאוד אוהבת ואוהבים אותי, רק בן אדם אחד בעולם מכיר אותי (בטח בגלל זה אני מרגישה לבד), אני כל הזמן חושבת על איך אני צריכה להיות בשביל עצמי על הדרך שבה בני אדם פועלים ואיך אני פועלת, מבנה במוח האנושי, אני יודעת שיש לי בעיה מסויימת כי אני מתוסכלת רוב הזמן אני פשוט לא יודעת מה? אבל גם איך זה בעיה עם אני לא עושה או חושבת שום דבר קיצוני או לא הגיוני?, כל המחשבות שלי גם אלה שגורמות לי לבכות הם לא קיצוניות והם לא מוגזמות, הם פשוט מעציבות בצורה הכי לגיטימית שיש, פשוט הרבה אנשים לא מתעמקים בהם מעדיפים להתעסק בדברים אחרים, להסיח את דעדתם...

שלום לך, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, לא תמיד חייב להיות מוקד אבחנתי ברור כהסבר לתחושת הדכדוך והאי-נחת. תפיסת מציאות טובה אינה תמיד ערובה לכך שנדע להסתדר בה באופן מיטבי. אנשים רבים מכירים את הקונבנציות החברתיות היטב, ובכל זאת, במפגש שלהם עם העולם משהו לא זורם חלק. התסכול המתמשך בו את נתונה מרמז על כך שמשהו בכל זאת אינו מניח את דעתך, למרות יכולותייך הטובות. אפשר להחליט לטפל בזה, אם רוצים. אבל זה דורש השקעה, והחלטה נחושה להתבונן באומץ על הדברים, גם כשהם 'הופכים את הבטן'. ואפשר, כמובן, גם לא. נסי להקשיב לעצב שלך, לנסות לתת לו מילים ותוכן. יתכן שעצם המחשבה על כך תייצר רעיונות לפיתרון או לשינוי. בהצלחה רבה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. אני רוצה להסתכל על הדברים כמו שהם, אני כל הזמן אומרת לעצמי את האמת כמו שהיא, אני לא משקרת לעצמי, אני אוהבת את מי שאני אבל לא את מה שאני, אני מי שאני רוצה להיות, אבל אני שונאת את הטבע האנושי שבי,התירוץ "זה אנושי" לא עובד עליי. אני שונאת להרגיש משהו שהוא לא הגיוני, ואני יודעת שרגשות זה לא דבר הגיוני בהכרח אבל עדיין, אני לא מרחמת על עצמי יש לי חיים טובים, אבל אני בוכה כמעט כל יום (בלי שאף אחד ידע) אני חושבת על למה אני עושה דברים ומה המניע לכל דבר ודבר, אני לא עושה דברים מטומטמים ואני גם לא אעשה (אלכוהול סמים וכו'..) אני גם לא אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אני לא אימפולסיבית בכלל, אני עייפה נפשית ואני לא עברתי שום דבר בחיים החיים שלי היו ועדיין הכי נורמאלים ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי, אני רוצה לדעת אם יש משהו לא בסדר איתי...