את בתור פסיכולוגית

יש לי עוד שאלה. האם את או כל פסיכולוג אחר, אין לכם לפעמים את הצורך לפרוץ את המחסום שאתם שמים לעצמכם, שאתם קוראים לו גבולות, ובא לכם פתאום להגיד דברים מהבטן, מה שאתם מרגישם כבני אדם ולא כפסיכולוגים. להביע את הרגשות שלכם ולא להתאפק, להתקרב, לחבק....לא יודעת.... אתם לפעמים חוזרים הביתה וממשיכים לחשוב על המטופל, שאתם יודעים שהייתה לו פגישה נורא קשה, אז לא בא לכם פשוט להתעלם מהגבולות ולרים לו טלפון, להגיד לו איך אתה מרגיש עכשיו...... באמת, אין לכם הרגשות כאלו. או שאתם סוגרים את דלת הקליניקה ושוכחים מהכל ןחוזרים לעולמכם? איך אתם יכולים להתנתק, הרי אנחנו מהצד האחר, בטח אף אחד מאיתנו אינו יכול להתנתק, אבל לנו יש אחד, ולכם יש מאה!!!!!!

דנה, גם במסגרת הגבולות, פסיכולוג יכול להגיד דברים כנים מהבטן, אם הוא יודע למה הוא אומר אותם. פסיכולוגים רבים מרשים לעצמם להביע רגשות, וכבר שמענו כאן גם על מטפלים המזילים דמעה מול תכנים מרגשים. הנושא של מגע פיזי הוא שנוי במחלוקת, ולטעמי האישי עדיף להימנע ממנו. אני מאמינה שאפשר לחבק גם במילים או במבט. המטופל ממשיך להעסיק את המטפל גם בין הפגישות, וזה אכן קורה יותר כשהוא עובר תקופה קשה במיוחד. יש מטפלים שגם ירימו טלפון במקרים מסוימים, ויש כאלה שלא (בדר"כ כפועל יוצא של הגישה הטיפולית ולא של מידת האכפתיות). אני מניחה שלאור האמור לעיל, אפשר להניח לנזיפה שבסוף דברייך, נכון? וסחתיין על המאה מטופלים. פירגנת! שבוע טוב ליאת