דכאון (?) מחריף אצל הבעל והשלכות על הילד

שלום רב, אני כותבת מתוך תחושת מלכוד הולכת ומתגברת בה אני שרויה לאחרונה. בעלי, אדם משכיל, שבמשך כל שנות חיינו המשותפים ידע "ירידות" במצבי רוחו, ו"התגבר" על זה כך או אחרת, לבדו או בעזרת השיחות איתי, משדר לאחרונה (מזה כמה שבועות) החמרה דרסטית במצב רוחו ובתפקודי היומיום בתוך הבית פנימה, בעיקר בשבתות וחגים (כשהוא יוצא לעבודה, במהלך היום הוא נשמע יותר טוב). הוא משדר תלישות תהומית, חוסר אונים, בלבול ונזקקות רגשית, ונוקט בהתנהגויות רגרסיביות ביותר. הוא מסתובב מחוסר מעש, נטול תוכניות, לא מוצא את מקומו בבית (באופן מילולי, לא יודע "לאן להניח את עצמו", מסתובב "בין הרגליים" - אם אני מקפלת כביסה - הוא הולך להתעסק בכביסה; אם אני עוברת לסדר ניירת, הוא גם ילך להתעסק עם ניירת בפינה אחרת; אם אני מתישבת הוא הולך "לאיבוד", "ממתין להוראות"; אם אני עוברת לדבר עם הילד (בן שש וחצי), או לשחק איתו - הוא עובר לעמוד ליד באופן די וגטטיבי במשך זמן לא מבוטל, או שמנסה להציע לילד משחק אחר שיכלול אותו במקומי, "ויוציא אותי החוצה"). הוא נמנע מליצור קשר עין, ואם נוצר כזה הוא מגיב די בעוינות. מהצד המבט נראה אבוד לגמרי. ההתנהלות שלו עם הילד מטרידה אותי ביותר - הוא נע איתו באופן די קיצוני על הציר בין התעלמות מוחלטת (בד"כ כשהילד זקוק לו, או מבקש להראות לו את הישגיו, ולקבל את הערכתו עליהם)) לבין הצמדות יתר (כשהילד עסוק בעיסוקיו, או מפגין בגרות ועצמאות יתר הוא מתערב או נצמד אליו "להשגחה" כפייתית וחונקת). צלילי התקשורת נעים בין אפטיה לרופסות מוחלטת, בין תחינה לתוקפנות מנוכרת ומסרסת, שמשדרת חרדה וחוסר אונים. יש תחושה שהוא מוליך את הבית לכאוס ו"אנרכיה" - הוא מבטל את הגבולות והכללים שאני מציבה להתנהלות הילד בבית, (אם זה בהזנחה וחוסר הקפדה על עמידה בכללים אלמנטריים של סדר וניקיון אישיים וסביבתיים, במתן ארוחות מזינות ובזמן או הקפדה על עשיית שיעורים כשהם לבד, או בהתערבות וסתירה ישירה של דברי כשאנחנו כולנו יחד), ולא מציע "חלופות". הילד מגיב ביא שקט מאוד גדול, עד כדי חרדת נטישה, שביטויים ההתנהגותי - היסטריה וקושי להפרד, בעיות משמעת, התקפי זעם ואובדן שליטה. אחדד כי כל ההתהגויות האלו מופיעות אצל הילד כשאבא בבית, ונדמה כאילו מוכוונות אליו וזועקות להתיחסותו והצבת הגבולות מצדו. בנוסף לכל נראה שהוא נמצא בעיצומו של השלב האדיפלי - הוא "מציין" כל שינוי קטן שחל בי (תסרוקת חדשה, עגילים באוזן, בושם ...) ו"מתצפת" את אביו ביתר שאת. נראה כי המצב פוגע קשות גם בביטחון העצמי שלו - בשבועות האחרונים הוא כאילו נחבה אל הכלים, הוא ילד מקסים, שליו ומאורגן מטבעו, נבון ומאוד רגיש, המבחין בניאנסים קלים ביותר אצל הזולת, ולמרות היותו תלמיד מצטיין בכיתתו (ואפילו מקודם על-ידי המורה מעבר לחומר הנלמד), ובעל תכונות אישיות נפלאות ומוערכות (עצמאי מאוד, בוגר ובעל חוש אחריות), המזכות אותו באהדת חבריו ומוריו, הוא חש ש"הוא לא שווה כלום","מטופש", וש"חבל שהוא בכלל נולד"!!! :-( אני מוטרדת מאוד מההדרדרות הזו, ויודעת שאולי כעת הוא (הבעל) זקוק יותר מכל לאמפטיה, לחום ואהבה, אך אני לא יכולה שלא לרתוח על חוסר האחריות שהוא מפגין, ויותר מכל על הפגיעה של חוסר ההתמודדות שלו עם מצבו בילד. אני מנסה לעבד את התסכול והכעס בתוכי ו"לבוא אליו בטוב" אך למרבה הצער, עדיין המוטיבציה לקבל עזרה מקצועית שואפת לאפס, כמו גם המודעות למצב. כל הנסיונות שלי "לפתוח את הנושא" נתקלים בהסתגרות נוספת, בהעברת המצב עלי - "המצב שלך לא טוב, זו את שצריכה טיפול" (בעבר היו נסיונות מצידי לנתב אותו לקבלת עזרה, והוא אפילו התחיל טיפול שהסתיים מהר מאוד בלא תוצאות של ממש, משום שהוא לא שיתף פעולה עם המטפלת, התחמק ולא היה מוכן להפתח. לטענתו תמיד אמר שהלך "כי אני התעקשתי" וזה כמובן "היה מיותר" כי הוא "בסדר גמור"). בימים האחרונים פוקדות אותי המחשבות הקשות והכואבות ושאולי כבר אין לו כל כך "שליטה" במצב, כפי שעוד הייתה בעבר, וזה מעורר את השאלות המטרידות: הבעל זקוק לעזרה - איך לעזור לו כשאין שיתוף פעולה? האם בכלל ניתן? לשמור ולהגן על הילד - איך? והשאלה הגדולה מכולן - איך להשאר שפויה במצב שבו עיקר העומס והאחריות הם עלי, והצורך שלי בפרטנר על כל ההיבטים לא בא לסיפוקו משך תקופה ארוכה, דבר שבוודאי לא מוסיף כוחות להתמודדות. האפשרות של "הפרדת כוחות" בנתונים הקיימים נראית מאוד בעייתית, ונדמה כי רק תסלים את המצב. אז מה לעזאזל עושים???

אובדת עצות יקרה, תיארת את מצב הדברים בבהירות ובחדות עין ולב, ואני מניחה שאת עצמך עוסקת או למדת תחום טיפולי כלשהו. כך או כך, הכאב שעולה מדברייך עז וברור. אני מאמינה שהצעד הראשון במצב העניינים שתיארת הוא לחזק אותך, על-מנת שתוכלי להתמודד בצורה מיטבית עם הדרישות הרבות המופנות כעת כלפייך. ילדך מפנה אלייך את הדרישה לשמור עליו, להמשיך להחזיק עבורו בית מתפקד. בעלך מפנה כלפייך דרישה כאובה וזועמת שתכירי בשינויים ובאובדנים שעוברים עליו. כדי שתוכלי לעמוד בכל זה לאורך זמן, אני מציעה שתיפני בעצמך לטיפול פסיכולוגי, ותבני לך שם מרחב חם ואוהד להתבוננות מעמיקה ואמיצה בחייך. לצד מתן ביטוי לכאב, תוכלי להשתמש בטיפול כמקום לדון בו בשאלות שהעלית כאן: כיצד מפנים לטיפול אדם שאינו מעוניין בכך, כיצד מגנים על ילדך מפני התנהגויות שהוא אינו יכול ואינו צריך לסבול. אני באמת מאמינה שהעבודה שתעשי שם תהיה לאין ערוך משמעותית יותר מהמבט השיטחי שאני יכולה להציע לך בפורום אינטרנטי. אבל אני כן רוצה להציע לך את תמיכתנו ואת אהדתנו, ואת הידיעה שאנחנו תמיד כאן. חזקי ואמצי, אורנה