אורנה יקרה,בלגן-אז איך ומאיפה להתחיל?

אני יודעת ללא ספק שיש איזה שיפור.קודם כל כי בחרתי לחיות ולהיאבק כדי למצוא מקום של שקט בתוכי וכדי להנות ממה שקיים בחיי.חרף מה שלא קיים....וזה שיפור משמעותי,כי אני כבר לא חושבת ומתכננת למות ולא פוגעת בעצמי פיזית. אבל,אני לא מצליחה באמת "לנקות" כדי שאוכל פשוט לחיות.אין לי שקט.אינני ישנה ללא כדורי שינה.... נדמה שהחרבתי הכל ואני צריכה לבנות את כל ה"פינות" שלי מחדש.ואני לא יודעת איך, ומאיפה להתחיל.באיזה מקומות אני צריכה לשנות כך שיהיה לי יותר טוב. (כמו סוגיית הלימודים) ואיך לחזור לעצמי במקומות שבהם היה לי קודם טוב כפי שהיה- למשל בגוף.הגוף שלי במצב רע גם מבחינת המשקל שעולה, וגם מבחינה בריאותית.אני כמו פח זבל שאת כל החרא מבפנים ומבחוץ מספחת לגוף שלי.ואני מרגישה גועל ממש סלידה מעצמי.לא יכולה להסתכל במראה ומעדיפה להיות בבית בין הקירות ואם אפשר במיטה.ואני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.אני רוצה לטפל בזה בטיפול, להיעזר בטיפול לזוז מהמקום הזה.אבל אני לא יודעת איך....ואני מרגישה שאין לי זמן.שכל יום נוסף כזה מרחיק אותי מעצמי ומסכן אותי במשיכה שלי למצולות בחזרה. מה גם, שיש לי פסיכולוגית כל כך יפה, רזה, מעודכנת וטובת טעם....איך היא תבין אותי בכלל.אני מרגישה כמו פצוע אנוש בטיפול נמרץ שיצא מכלל סכנה אך השיקום הארוך שלפניו הוא התנאי לחזרתו לחיים.במלואם.ואני לא יודעת איך לתכנן את השיקום. אני מקוה שבחכמתך ורגישותך תתני לי קצה חוט.ותקוה.אם יש.....ויק.

ויק יקרה, המילים שלך, ההתבוננות הנבונה, הן בדיוק קצה החוט... כלומר, עצם היכולת לשים מילים במקום בו היו פעם התנהגויות של פגיעה עצמית. עכשיו את יכולה לומר: אני שונאת, אני מתמלאת קנאה וזעם, אני פוחדת ומיואשת. לומר, ולהרגיש את כובד משקלן של המילים, וגם את יכולתן לפרוח באוויר ולהתחלף באחרות, רכות יותר... ולמול המילים שלך היא תציב מילים משלה, ובהדרגה ייבנו מבנים בתוך הנפש שלך, מבנים יציבים ומעודדים. אני בטוחה בכך. כוחות ושמחה, מאורנה