גמדים גמדים - דיברו פה על גמדים...

לפעמים גם אני מנסה להיות גמדית... אישונית... ככה קצת בקטנה... אבל הבעיה היא, שזו גמדית שמסווה את עצמה בצורה טובה מידי, עד כדי כך שאף פעם אף אחד לא שם לב לקיום שלה. מציצים והיא נמוגה... פה, גם בחיים. (נו, השכנה, אם שמעתם עליה; שוב חוזרת על עצמי). דברים מתרחשים, ואין לאף אחד מושג שמישהו עומד מאחוריהם. באמת. כאילו הכל קורה ונשמר מאליו. הסוואה מושלמת. לפעמים יש בי משאלה כזו שכן ידעו. ככה מעת לעת. כשמידי, מהצד, כשמתרחק, אזי מתנפחת הבליעה הזו, ואוחזת הקנאה באלה שכן מראים בסופו של דבר את עצמם, שיודעים שהם קיימים, שמכירים אותם, שיודעים שהם גם יכולים להיות גמדים שעוזרים ששומרים שמגלים וחושפים חלקים מתוכם, ואת השלם שבהם, ויש להם נפח, לטוב ולרע, ויש להם צרכים והם מוכנים לקבל באושר אפילו דבר פעוט-לא-פעוט, (כן... גם גמד צריך להתקיים כדי להמשיך להיות גמד) איך, איך יש כאלה שמצליחים לעשות את זה נכון, ולהשיג דבר חשוב וחיוני, שלא הלך לי מעולם... הדרך המעוותת שלי משיגה בדיוק את הדבר ההפוך... לא מעיזה לצאת לאור כי נשרפת בחוץ ובורחת חייבת להגן על החלקים הקטנים שלי פן יחמדו אותם ולא אשאר ואתרסק. לקבל, זו נתינה גדולה מידי בשביל יצור יהיר שבי שיכול לחיות מאפס עלק... לא, לא אתן להם את התענוג לתת לי! אין הרשאה! מטילה אשמה. הזעם הזה. ההענשה. (מצחיק, מעניין, האישונים שבסיפור נעלמו משם לעד אחרי שעטו בגדים...) לפעמים כותבת פה ללא זהות כאילו הכל כשורה כאילו מחייכת, כאילו יודעת, כאילו יש לי כלים וידעתי להשתמש בהם כל-כך לא... או שמא אסור לדעת... יכולה לרשום מיליון סימנים שכאלה נקודתיים, מקף, סגור סוגריים... כולה כמה תווים מה אתם יודעים מה הולך מאחור. ואולי זו חתיכת בלוף. אם יש שם תנועה פנימית חיובית, אם משהו מסתדר, זהו סוד. ושוב חזרתי על עצמי... אתרברב ואומר ש... לא ברור שהיה. כמה בזה לי. תרה אחר התערטלות עקומה, שתראה שגם אני יודעת למרוח ח** ולפזר רעל, לתת ביטוי לכעס, לשנאה, לשטנה - זה מה שנשאר ממני, לא רק להגיד אותם. לך חפש לך מקום בטוח... תמיד מלמדים אותנו שצריך לדבר, להשתמש במילים, ולי הפעם בא יותר, דחף חזק כזה לאבד שליטה עד הסוף. מרגישה שאסור ושאתחרט, שלא אוכל לחיות עם זה, אם יוותר ממני, שלא אדע לתקן, שדברים יהיו בלתי הפיכים. יש שבועות של חרדות מציפות, שהכל סוגר עליי. רוצה להיעלם יותר מאי פעם. מתאים לי מופע דרמטי של סוף, כמה מתאים. ככה בעוד זמן קצר קצר. הלאה האחריות. יודעת שזה בגלל ששוב איני מסוגלת לעבור את המדרגה הזו ששנים רבות לא מצליחים, שהכי קרוב, שמתחיל איזה ביחד, ואז הכי מפחיד, ששוב חופש ופרידה מתקרבים והם לא לעזר. כל משאביי השקעתי, אך לשווא. זו הפעם האחרונה. מעבר לדקה התשעים, אוזל, באמת שאוזל. ויש גם דברים שאינם תלויים בי והם כורח המציאות. עודני זקוקה לגבול וחיבור. הכי. משולבים. ויש רגעים ששונאת את כולם בעוצמה וטירוף ולא מצליח לי לעצור את זה, משהו מאד חסר ולא מצליחים לאתר אותו. משהו ענק ומתנגד עד הסוף, משהו שכל מאמצנו לא שרדו. "נסתם הגולל. החמצתי כמעט את כל מה שאפשר היה". באמת באמת לא סתם מילים. אכן ניצחון שהוא הכי הפסד. אז יש הסבר. הסבר לא הסבר... רוב הזמן לא שווה כלום להגיד אותו :-( הגמדים חולים. חולים הגמדים. ובכלל, כבר מזמן זהו אינו גמד גמד אלא טרוריסט, עריץ, או מה-שלא-יהיה. אבל גם הגמדים צריכים המון המון עזרה ויותר. רק שהמחלה שלהם היא זו שדוחה מכל וכל. כל מה שיקבלו, יעבור עיבוד מיידי עוד בנוכחותו באוויר ויהפוך לזבל. כן... הם בכלל רוצים לחוות אהבה ושיתוף, כדי להישאר בחיים. שיוכלו לחזור ולהיות גמדים. אילו היה עוד זמן ומשאבים... wish? hate? גיבובי מילים זרוקות... אגב, לכל המעוניין, הנה האגדה http://www.authorama.com/grimms-fairy-tales-39.html

גמדית יקרה, יודעת? לפחות כאן, במקום הזה, זה לא משנה אם את משתמשת בשם מפורש וקבוע, או בכל מיני פסיקים, נקודות, סוגריים וכו'. כולנו מוסווים. כולנו שומרים על עצמנו וכולנו גם רוצים, שירגישו בנוכחותנו. שישימו לב. שיקשיבו. אפילו לרגע. ואת בכתיבה שלך, בדברים שלך, כל-כך נוכחת תמיד, שזה ממש לא משנה אם ואיך את קוראת לעצמך. ליאת קראה לזה פעם, כתב יד. ומחוץ למקום הזה, זה כבר סיפור אחר :- ). שם, אני מתחברת לדברים שלך, הרבה יותר. לפחות לחלקם. דבר אחד למדתי. גם כשחושבים שנגמר הזמן, שאין עוד סיכוי, מגלים פתאום כוחות לייצר עוד הזדמנות אחת ודי. ורק עוד אחת. כנראה שמטבענו, אנחנו לא כאלה תבוסתנים. אגב, לפחות אצלי, הקישור שצירפת לא עובד. תמשיכי לכתוב. יעלה

גמדית-גרזנית יקרה, אין לי ספק שלא אוכל להכיל בתשובתי את כל שכתבת - לא את המילים, ולא את העולמות המתחבאים מאחוריהן. ובכל זאת חשוב לי לכתוב לך את זה - שתדעי שהם נוכחים בתוכי, גם אם לא אדע להחזיר לך אותם מתוכי "שווה בשווה". אני חושבת שמה שנשאר מהדהד אצלי הוא הפער בין פנים וחוץ, המרחק העצום בין מה שמתחולל בתוכך לבין מה שאפשר לתקשר החוצה, ומי יהיה שם בחוץ לתפוס ולהחזיק. יש הרבה בדידות במה שכתבת, ואמונה קטנה מאוד שניתן יהיה לראות אותך 'נכון'. אני מניחה שאת למודת סבל שם בחוץ... מתחשק לי לכתוב תקוות כיעלה הטובה שלנו, מתחשק לי להאמין בשבילך שיש ניסיון למגע מדייק דרך טיפול (אני מרגישה בין השורות שכך הדבר). אבל אולי כרגע, נכון לעכשיו, רק אהיה איתך עם מה שאת מרגישה. אורנה

גמדית מוסווית יקרה, [הי אורנה ויעלה יקרות] הרבה זמן לא הייתי כאן. התגעגעתי... האמת שניסיתי לבוא ולא הצלחתי. המילים הנוכחות ומלאות הנפח (כן!) שלך מחזירות אותי לכאן [תודה, גמדית]: שורה אחת כתובה ושורה אחת ריקה. חידות מוצפנות - מכסות טפחיים אבל נראה שבהחלט מגלות גם טפח. אז להיראות או לא להיראות? ואיך להיראות שלא באופן עקום? להיראות מבלי להיחשף יותר מדי, מבלי שזה יעורר בי חרדה, מבלי שאצטרך לאותה יוהרה שתקשיח אותי בפני חיבוקים גדולים מדי. אולי המטפל שלך יודע לחבק לאט. רק כשמותר. אולי הוא יודע לפעמים לרכך בתנועות מעגליות, לעסות בעדינות. בחוץ זה קצת יותר קשה - אני יודעת... כמו שהמורה שלי לנהיגה אמרה לי פעם: "זה לא מספיק להסתכל במראות המכונית. את צריכה להטות מעט את הגוף ולסובב את הצוואר, כדי שאראה גם אני שאת מסתכלת במראות". [ואני חשבתי בלבי: "אז אולי לעזאזל תסתכלי יותר טוב"; אבל ידעתי שזה לא תמיד מספיק]. תודה על האגדה היפהפיה. יש אגדה אחרת (לא זוכרת מאיפה) על טבעת גיגס, שמי שמסובב אותה על אצבעו הופך לרואה ואינו נראה. מקווה אתך שתצטרכי להשתמש בפונקציה הזו פחות ופחות... נויה