שאלה ועצה

הייי. אני נערה בת 16 ואני נמצאת בדילמה. אני לא יודעת כביכול אם אני סובלת מדיכאון או משהו אחר. אני בינתיים רק מנסה לגלות, לבדוק את כל התסמינים ומה עליי לעשות במקרה ואני כן מאובחנת. אני מאוד דואגת בגלל זה וכל הקטע של התרופות ומפגשי הפיסכולוגים בכלל מרתיעים אותי. לקראת החופש הגדול שעבר הייתה לי ירידה חדה במשקל ומאז עלייתי אך כרגע אני עוד במצב של הימנעות מכל מיני דברים (כלומר- לא לגעת או לפחד אפילו לגעת בדברים מסויימים), אני בוכה הרבה ( אם לא כל לילה אז פעם ביומיים), אני נורא עייפה ונוטה לא להשתתף או להיות בצד בחוגי ספורט בגלל חוסר באנרגיה, אני ישנה מקסימום 4-5 שעות בלילה ולאחרונה היו לי שינויים בהתנהגות. אני לא יודעת עם זה אגירה של רגשות והתפרצות (חוצפה, שינויים שבעבר לא היו). אני לא נערה קולנית או נוטה להתבודד אך שמתי לב לכך שאני לא מנסה להתחבר עם אנשים-לא מיכולת או מרצון. הייתי רוצה לקבל עצה על מה עליי לעשות ולמי כדי לפנות. האם בכלל אני נחשבת למאובחנת? תודה מראש.

ערב טוב, כמו שאת בוודאי יכולה להבין, יהיה מאד לא נכון ולא מקצועי לתת לך אבחנה דרך האינטרנט. כרגע, את בהחלט אינך "מאובחנת", ובהחלט יתכן שגם אחרי פגישה עם פסיכולוג תישארי כזו. עדיין אין זה אומר שאי אפשר לעזור לך. אחרי הכל, באמת לא משנה מהי האבחנה הפורמלית, אלא מה אנחנו מרגישים. כמו שזה נשמע כרגע, את סובלת, את מודאגת, את מדוכדכת, סובלת מקשיי שינה ומהפרעה בתיאבון. אדם שטוב לו בהחלט לא נראה כך. ולכן, למרות הרתיעה, אני מציעה לך לפנות להוריך, ולבקש מהם עזרה בהפנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בעבודה עם מתבגרים. את עשויה להיות מופתעת כמה מפגש כזה יכול להיות נעים ומרגיע, בעיקר כאשר מגיעים אליו עם חששות ודעות קדומות. אם, מסיבה כלשהי, את נרתעת מפנייה להורים, עשי זאת בעזרת יועצת ביה"ס או רופא המשפחה. אשמח אם תספרי לנו מה בחרת לעשות. חזקי ואמצי ליאת