לא התרגלתי

עדין גם לקראת 3 שנים של טיפול (שיחסית לדעתי כבר הפך לשגרה שאפשר להפסיק) אני לא מצליחה להתרגל לרגע הזה של תחילת שיחה, הישיבה אחת מול השנייה. אני לא טיפוס של פוזות וזה נראה לי כל פעם מחדש כל כך מלאכותי... כך שגם הדברים שלפעמים מתחשק לי לומר נעלמים. זו תחושה של אי נוחות ... כלל הסיטואציה הזו שהכל ממקד בי.. לא כל כך יכולה לתאר אותה אבל זה ממש לא נוח. ויש פה גם משהו שאני מפספסת כי אני לא מסוגלת להית מעט חלשה ברגעים אלו אני מרגישה לא נוח. לפני כשבועיים כהפסיכולוגית שלי פישלה ושכחה מהפגישה אני לא רציתי לחכות כי זה הרגיז אותי ולכן ניפגשנו באמצע הדרך חזרה יותר קרוב לביתי, וישבנו ודברנו במכונית זה היה הרבה יותר נוח ישיבה נורמלית אחת ליד השניה ולא משהיא שיושבת מולי ונועצת בי מבט.. והרגשתי השהפקתי המון מהשיחה הזו והספוטניות הייתה טובה לי, וזה לאחר שתקופה ארוכה שאני יוצאת כל פעם עם תחושה שסתם הגעתי ומתוסכלת. לפגישה השבוע הגעתי עם מצב רוח טוב מהרגיל חשבתי שאולי חל שינוי מסוים בתחושות שלי אך רק הייתי צריכה להגיע לרגע של לשבת על הכסא אחת מול השניה כדי שתעבור לי המחשבה בראש "מה את עושה כאן?!" והרגשת חוסר הנוחות תפסה את מקומה, וכאלו כל ההרגשה של הקרבה שהייתה בפגישה הקודמת עפה לה ונעלמה. ושוב יציאה מפגישה עם תחושה די מדופרסת של מה עשיתי כאן היום היה לי מלא דברים לעשות הערב ופיספסתי בגלל שהגעתי לשם וכד' האם התחושה של ההתמקדות בי או במשהו לשעה יוצרת אצל עוד אנשים תחושה קצת מביכה לא נוחה וכד' ? האם זה מעט מוכר? (קראתי פעם על טיפול של בולמיות שכך הם מרגישות למרות שאני לא הגעתי לטיפול בגלל זה וגם זה לא עלה בעברי הייתי שנתיים במצב זה) זה לא תחילת טיפול או סוף טיפול זה כמעט תמיד כך.

אני 8 חודשים בטיפול , ובמהלך השבוע יש בי תמיד תחושה כזאת שאני רוצה ללכת וחושבת מה יהיה וכודמה .. רגע לפני אני תמיד חושבת מה אני עושה ?! , ואז אני מגיעה ומתיישבת ולא יודעת איך מתחילים , ואחרי הפגישה יוצאת בהרגשה של פיספוס הרי היה לי כל כך הרבה להגיד ובסוף אמרתי את הדברים הלא נכונים , והתחושה הזאת של להיות על הכיסא הזה שלפעמים רק רוצים לחפור בפנים בור ולהיכנס .כן ואז לצאת בתחושה של כמה שטויות אני מדברת ואולי שבוע הבא אני לא אלך .. ואז שוב ללכת .. המצב הזה באמת לא טיבעי .. אני כל כך מרגישה כמוך ..

הגדרת את זה אלמונית יותר טוב ממני זה ממש כך.

הי רחל, בעיניי, הכניסה לחדר הוא מן סוג של מעבר בין דימיון למציאות. אולי גם בין פנים לחוץ. או שמא ההיפך. ויש אותה שאיתך בראש, ויש אותה ששם באמת. יש בינהם פער, והפער הזה מכאיב תמיד לכל אחד. אולי צריך לבדוק עד כמה הוא הורס. לדעתי, יכול להיות גם שכשהיא בתוך החדר ואת מגיעה אליה, קשה לראות (או לחוות) שהיא באה לקראתך. אולי כשהיא לידך אז זה מרגיש יותר בצד שלך. ובכלל, מי לא פוחד להיות עירום וחשוף ושרואים לו... סתם רעיונות משלי... טוב, זה מורכב. יכולים להיות המון דברים פה... לא 'דעת... ולא משנה בעצם, קשקשתי... נושא כזה הייתי מביאה לשיחה משותפת. לדבר ולדבר. לדעתי, אפשר ללמוד ממנו הרבה.

לרחל, מן הסתם פער הכוחות בינכם אינו שווה כלל וכלל, ומתקיימת דגש של תחושת כביכול , אני החלשה שבאה להיעזר...ישנה נטייה לייחס יותר מדיי כוח למטפל ויש להזהר מזה. ובכלל, מקומם אותי לאחרונה ובכלל על סמך נסיון כושל שלי ...למה אנחנו נוהרים כ"כ מהר לעבר טיפול פסיכולוגי ומקלים ראש בזה מבלי לשים את הדעת על כך. חושבים שאנחנו הולכים בסך הכל לדבר , להתפתח לצמוח...לעיתים, אין צורך בכלל בטיפול...אין בעיות מיוחדות אשר מפריעות לתפקוד היומיומי...וכושר ההתמודדות שלנו מספיק חזק, העצמאות והאוטונומיה שלנו לאט לאט נחלשת בטיפול...אנחנו לא מודעים וערים לנזקים העלולים להגרם...לדעתי, מספיק עם הנהירה הזו אחרי טיפולים פסיכולוגיים. אני יודעת, שהיום אני אדם אומלל, מיואש, חסר שמחת חיים , מוטיבצייה לחיים...בגלל שבסה"כ חשבתי שיהיה די נחמד ללכת לפסיכולוגית ולקשקש.. לפני הטיפול, הייתי אדם מלא בשמחת חיים, בעלת תחושת קומפטנטיות ומסוגלות, בטחון עצמי, בעלת נוכחות, יודעת מי אני ולאן פני מועדות. וכיום לאחר שנתיים וחצי של טיפול, אני אדם שפוף, אומלל, לא סומך ומאמין בעצמו. בשבילל מה לעזעזל (סלחו לי), הייתי צריכה ללכת ולוותר על עצמי? בגלל שהיא..המטפלת שכ"כ חשבה עצמה,פעלה מתוך חסכים וצרכים שלה אשר הפעילה אותם עלי ו גרמה לי להרגיש שאני אדם מזוייף שחושבת את עצמי למסוגלת ... הזהרו משרלטנים ומפסיכולוגים בעלי מוגבלויות שלא מסוגלים לשאת באחריות ובהשלכות התוצאות של הטיפול שלהם!!!!

שלום רחל, הדברים שלך החזירו אותי, כמעט מיד, אל המלצותיו של פרויד, הקוראות למטפל לשבת מאחורי המטופל השוכב על הספה, כדי לצמצם למינימום את נוכחותו, ולא להפריע לזרם האסוציאציות של המטופל. מעניין יהיה לבדוק את זה בחדר הטיפול שלך. כמובן שעלו בי מחשבות נוספות, גם על יכולתך המפתיעה להנות מהשיחה הטיפולית דווקא כאשר המטפלת שלך 'פישלה', והייתה - אולי - קצת חלשה. על מאזן הכוחות, כפי שהוא נתפס בעיניך, חשוב וכדאי מאד לדבר איתה, רצוי מאד לא במכונית... :-) נראה אם יכתבו עוד... ליאת

ליאת, את לא חייבת לענות (לא נעים לי כל שבוע שאני מקשקשת בימים שלך (-: ) כן , זה ניבדק לפני שנתיים בצורה די ספונטית תוך כדי חוסר נוחות שלי הפסיכולוגית שלי בטבעיות הסתובבה עם הכסא שלה וכך אני נישארת על הספה יושבת מאחוריה...כך שידעתי שהיא גם לא רואה אותי מאחור ואני יכולה לשבת איך שנוח לי בנוחות גמורה בניגוד למה שמתואר אצל פרויד ששם הפסיכולוג יושב אחרי המטופל אצלי זה היה שאני הייתי אחריה. הפגישה הייתה בהחלט ספונטאנית ונחמדה וזה היה גם מצחיק ומוזר ובהחלט זורם מאוד. אבל בפגישה לאחר מכן באמצע הפגישה זה נמאס לי כי היה משהו חסר זה כאלו כל נוכחות המטפל נעלמת לחלוטין ובכל זאת יש משהו באישיות של האדם שממול שלא הייתי רוצה לבטל לחלוטין וגם הרגשתי שאני כן צריכה איכשהו אולי לנסות להתמודד עם זה למרות שעד היום זה קשה לי. לגבי מאזן הכוחות יש בזה משהו גם מההיבט שישיבה אחד על אחד בצורה שווה ואני הרגשתי יחסית בבית כי זה המכונית שלי אבל יש בזה משהו גם קצת הפוך פעם היא הייתה דמות שנראית בעיני חזקה וסמכותית לאחרונה "אבדה" לה תכונה חשובה זו בעיני ודוקא אז כנראה שעבר עליה יום קשה אז אני די "חטפתי" בשיניים וזה מיקם אותי חזרה למציאות להפסיק להתמרמר וכד' היא לא הייתה מודעת להשפעה הטובה של זה עד לעדכון ממני. את כתבת "רצוי לדבר איתה כדאי מאוד לא במכונית. למה לא במכונית? אני חשבתי לבקש אולי לעביר את הפגישות ממקום סגור של אחד על אחד או למקום פתוח או כן במכונית. אני יודעת שסביר שאני יענה בשלילה ולבקשה זו לכן אני לא מבקשת..