טיפול ואולי סרט אימה

הרגשתי כאילו היה הכול כמו בחלום..לא אמיתי...קול עמוק בתוכי זועק...למה לא רואים אותי..למה אני מרגישה כאילו כל מה שאני חשה זו התנכלות...מה רוצים ממני , לעזאזל...אולי פשוט כדיי לוותר, להיכנע...לתת את עצמי לידי השיגעון. יושבת שם איתם בארוחת הפרידה ממני ואני לא מסוגלת להאמין..מתקשה לקלוט להבין שתמה התקופה...היה לי בסה"כ כיף, נהניתי, כן היו ימים טובים וטובים פחות אבל באופן כללי הרגשתי על גג העולם...עושה כל העולה על רוחי..כן יש אנשים רעים שעומדים בדרכי...מתנכלים ומציקים..לרגע אחד לא חשתי בחמימות נעימה.חשבתי שצרות עין וקנאה יהרסו את העולם ובמיוחד אותי...הלכתי ודעכתי עד שנעלמתי. היה לי קשה, ידעתי שאני חייבת לעבוד, להשתכר, להצליח, עבודה כהישוע שלי מהתפרקות ...נתתי כל כך הרבה כך הרגשתי וקיבלתי בעיטה ויריקה בפרצוף שבהמשך אני מפנה את הלחי השנייה לקבל סטירה. התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי, כל המילים המעליבות מהאדם שאליו נחשפתי ונפתחתי, הייתי פגיעה והיא כל כך , כל כך קשה, לא עדינה ורגישה...ואני רוצה את קבלתה...והיא הודפת אותי בכל פעם מחדש בדרך לא דרך של שפה פסיכו לוגיסטית מאיימת מבהילה מפחידה..הנה אישור לדברי שאני משוגעת....גם הטוב נהפך לשפל ומלא בחסכים ...האמונות שלי התחלפו במפלצת ירוקה שיורקת אש לעברי בכל דקה מהיום. מחשבה רדפה מחשבה אסוציאציות רצות חופשי בראשי והכול מתכרבל ומתחפר במעין עיסה דביקה שצורבת את נפשי. זקוקה בדחיפות לאינפוזיה למח...הסתבר שהאינפוזיה הייתה מזוהמת בשפה הקודמת שחוויתי בטיפול..חטפתי הרעלה מוחית...נזקקתי בדחיפות לאישור שבסדר אם אעזוב אותה..אבל איך יכולתי, הרי שנתיים אני מנסה ולא מצליחה אז מה..עכשיו לנטוש את הספינה השוקעת ואותה בתוכה. הדרך היחידה שלי לעזוב אותה הייתה בלהשתגע..שתראה מה היא גרמה לי..."מענישה" אותי..לא , לא אותי בעצם..די, כבר לגמרי הייתי מבולבלת, מי אני , אני זו היא, היא זו אימי...מי לעזאזל זו אני אם לא המשוגעת. היא התרחקה יותר יותר..לא שקודם הייתה קרובה בכלל...אבל עכשיו אמרה גם שהיא לא אוהבת אותי ככה כמו שאני והחלה לגלגל את עיניה למראה עיניי הפעורות והמזלזלות. קמתי כעבור עשר דקות כשאני בסערה שעוד לא נראתה כמוה במאה הזאת...מסתובבת כמו סהרורית , ידיים על ההגה והראש בעולם הבא...לא יודעת לאן אני נוסעת...פונה לשמיים אולי תצא משם יד מכוונת ושולפת אותי מחלום הבלהות הזה...הלוואי והיה זה חלום, לפחות הייתי מתעוררת ממנו בשלב כזה או אחר. שומעת את קולה באוזניי..."לפחות עכשיו את מחוברת לעצמך" "בשביל לבנות צריך להרוס", "את פסאדה", "את בשיגעון גדלות"..ידעתי שאני צודקת...המפצלת רודפת אותי עד היום..אם רק הייתה מרימה טלפון ומבקשת סליחה..אם רק הייתה מתקשרת...אם רק הייתה..אם ...

שלום נעלמה, באמת נשמע כמו סרט אימה. קשה לנוע, כך, בעולם שמפנה עורף, ובמקום להכיל ולחבק, הופך דוקרני ועולב. את מתארת את השיגעון כמפלט, כמוצא אחרון ממציאות דביקה שאינה מאפשרת לך להיות. זה עצוב. נוגע ללב. איני יודעת מה בחרת לעשות, והאם בסופו של דבר העדפת לברוח מהמפלצת הירוקה אל זרועותיו החובקות של השיגעון. כך או כך, יש גם דרך חזרה. כדאי להלך בה בזהירות, לבחור את הנתיבים המסומנים בלבד, ולהצטייד במפה, מצפן והרבה סבלנות. שולחת לך כוח להמשיך לשמור על עצמך, ומעודדת אותך למצוא מקום רך להניח את עצמך לתוכו. שבת שלום ליאת