לליאת

ליאת שלום,מאתמול אני מתלבטת איך אנסח את הודעתי,וזה לא כ"כ אופייני לי - לפחות לא בקשר לכתיבת הודעות; הבעיה היא שבימים האחרונים,וביקר-אתמול והיום,אני חשה עוד יותר במצוקה ומופנמות - יותר מ'מצבי הרגיל',ודווקא כשהכי כואב לי ואני סובלת,קשה לי מאוד להביע רגשות - בכל דרך.פשוט המצב כ"כ מייאש ומתסכל שאיני מרגישה שיש לו פתרון כלשהוא,וזו תחושה כמו של 'פצע פתוח' - שאפילו כשמחטאים כדי שירפא,זה כואב ושורף,זה אולי נשמע מוזר לומר,אך אני מרגישה כעת כאב-נפשי עצום,וש'כואב ושורף' לי ב'נפש הפצועה' שלי,ואיני מגזימה בתיאור - להיפך - אולי אני אפילו מפחיתה; אך נוצר'מצב מוזר' שבו דווקא בגלל שכ"כ רע לי,איני מסוגלת אפילו לחשוב על כך,או לראות אחרים שיש להם את כל מה שאני רוצה בחיים בלי שארגיש 'אפס' ונחותה מהם,ואקנא בהם ואחפש במה הם טובים יותר ממני שדברים מסתרים להם,וזה לא שאני רוצה חלילה שדברים לא יסתדרו לאחרים טוב,אלא זה רק רצון שגם לי דברים יסתדרו בחיים - שכרגע זה נראה לי כמו 'חזון אחרית הימים'. רציתי לכתוב בכותרת"בקשה לעזרה - קריסת חיים טוטאלית",אך לא רציתי להבליט את הודעתי יותר מידי.

נראה לי שגם הזיכרון שלי קצת 'נדפק',כיוון שבזמן האחרון קרה לי מספר פעמים שעמדתי להגיד למישהו משהו,ושכחתי,אם לא אמרתי זאת מידית,ואם חלפה מחשבה אחרת בראשי או דיברו על משהו והקשבתי; בד"כ אני נזכרת באותו דבר אחרי מספר דקות,אך זה מתסכל מאוד. שמעתי שזה קשור לדיכאון - האם זה נכון?

משתנה חביבה, אני רוצה להאמין שמה שאת מתארת אכן קשור לתהליך הטיפולי שאת עוברת, ולמידה רבה יותר של אחריות שאת לוקחת על עצמך. חוסר ריכוז וקשיים בזיכרון אכן יכולים להיות קשורים למצבים דיכאוניים או חרדתיים, אך גם מצבים כאלה הם חלק מטיפול 'עובד'. שתפי את המטפלת שלך בתחושות הללו. תמיד קל יותר לשאת זאת בשניים. אני חייבת לציין שאיני חווה אותך כקורסת טוטאלית, אלא דווקא כמי שמתחילה לטפס. או כמו שאומרים החבר'ה - "אם קשה, סימן שאנחנו בעלייה". המשיכי להשתנות. שלך ליאת

תודה ליאת- על התמיכה, אך אם איני 'קורסת' כמו שציינת,אז למה אני מרגישה ככה? למה אני מרגישה ששום דבר בחיים (אף תחום) לא מסתדר לי כעת? ויותר גרוע -למה אין לי את הכוחות הדרושים לצאת ולשנות מצב זה? אני מודה לך על האמונה בי,אך לא מובן לי איך הגעת אליה,אם אני כבר מזמן הפסקתי להאמין בה?! לגבי שיתוף הפסיכולוגית שלי בתחושותיי האמיתמיות,התחלתי לעשות זאת ממש השבוע,וגם לא באופן מלא,כי עד עכשיו דיווחתי יותר על מעשיי ותחושותיי,אך לא על ריגשותיי האמיתיים, ועדיין לא הסרתי את 'החומה הענקית' שבניתי כמעט בפני כולם,אך השבוע התחלתי לעשות זאת,בכך ששיתפתי אותה בקושי שיש לי לדבר על רגשותיי האמיתיים ובאמת לחוות אותם, ואת צודקת בכך שקל יותר לשאת בשניים. אם זה היה באמת כך - שאיני ב'קריסה' אלא ב'עלייה',לא היו אומרים לי זאת הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,במקום להגיד לי שמאז ששהפסקתי עם הכדורים הOCD החמיר והדכאון חזר?זה לא שאיני מעריכה את דברייך,להיפך - אני מעריכה אותך ואת דברייך מאוד,ולכן אני מעדכנת ומתייעצת איתך במה שעובר עליי,אך למה הצוות המטפל כרגע לא נותן לי אינדיקציה לחשוב שאני אולי באמת במגמת עליה - אם זה באמת כך?