נפרדנו כך, הייתה דממה...

..."שט שנים כברבור וצולל כבול עץ אך פשטתי מזמן את תלבושת הלץ עם דף כה חיוור וטיפות דיו צלולות יומי לא שיכתב את טיוטת הלילות ... כי זאת שתבין מה נבצר מנפשי תזכה בליבי לא באופן אישי היא תצעד בנתיב היא תבין את שפתי רצוני המנופץ בין שבריו - חירותי ... וממישהו כמותך היא חיים תקבל מה שאיש לא עשה היא תמשיך לחולל היא תבוא בקרוב היא תביט בוודאי וזאת הכמיהה ואלה שירי." (ספר הכמיהה, לאונרד כהן) שפה חדשה. פתאום אני נעה על צירים, כל מיני צירים. ציר ההימנעות, ציר הקירבה-ריחוק, ציר האמון-חוסר אמון... כאילו אפשר לקחת את כל האי סדר שבי ופשוט למקם על ציר, על רצף כלשהו. אה, עכשיו אני מבינה... יש משהו אנליטי, מרוחק, בלחזור ולבדוק איפה אני על הציר. עוד לא בטוחה אם זה מקרב או מרחיק מהעיסוק באיך זה מרגיש. פתאום יש מקום שאפשר לנוח קצת מלהיות אותה אחת שהכל בסדר אצלה. מילים חדשות נכנסות לשימוש דרך קבע. מילים של כאב, של עצב... מילים שמתארות חלקים שלי, מילים שמרגישות זרות על הלשון, ולאט לאט מוצאות את מקומן הטבעי, אני מאפשרת להן להיות שם, להיות חלק מההגדרה שלי את עצמי. אנשים שואלים מה קרה לי. אני איטית יותר, מהורהרת. צריכה יותר זמן של לבד, של מחשבות. כבר לא מתרוצצת ופעילה בכל מה שאפשר. כאילו העיסוק הזה בעצמי כבר לא מצריך הסחת דעת אינטנסיבית, דווקא נראה כאילו יש בי צורך ליותר ויותר זמן לעצמי, עם עצמי. אני אחרת. אני אוהבת את ה'אחרת' הזאת, שגידלה לה תכונות שתמיד הרגשתי שחסרות לי. אבל לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים בהם לא ידעתי... או שנכון יותר להגיד, לימים בהם עוד לא זכרתי... הדברים היו פשוטים יותר (למרות שאני יודעת שלא באמת. קצת כמו השקט שלפני הסערה, שעתידה הייתה להתפרץ במוקדם או במאוחר...) ואני כבר בסדר עם התלות הזאת, במטפלת, בטיפול. באמת שבסדר. כשנוכחתי לדעת שהיא לא מנצלת את התלות הזאת לרעתי. כשהצלחתי להניח קצת את עצמי, למנוחה, שם אצלה. ואיך אני אוהבת את החיוך שלה. לפעמים מהוסס (כשהיא לא בטוחה אם אני מתבדחת או לא), לפעמים חם ועוטף, משגר אותות שהכל בסדר ואין מה לדאוג, לפעמים גדול ורחב ומלא אור ושמחה (ואז גם העיניים מחייכות, והפנים קורנים) כזה שממלא לי את הגוף בהרגשה כזו שאי אפשר לתאר, אבל לפעמים קשה קצת לנשום כי לא נשאר בי מקום לאוויר... היא עושה איתי משהו, שאי אפשר להסביר במילים. היא נוגעת במקומות חשוכים וטחובים, בלי להיבהל, בלי להירתע. היא סלע איתן, לא נפגמת, לא מרוח, לא מגשם, לא משלג או ברד. היא רואה אותי בדרכים שייחודיות רק לה, מכירה אותי כמו שרק לה אני מרשה. השבוע גיליתי שהיא לא מושלמת. (כמובן שידעתי שזה כך... פשוט לא היו לי הוכחות...) השבוע היא פתאום גילתה לי את עצמה. ברגעים עמוקים ומרגשים של כנות, סיפרה לי על עצמה, על תחושות ורגשות שלה, כלפי. היו שם רגעים שהשילו מעליהם את הלקסיקון הטיפולי, את השיקוף והניתוח. היו שם רגעים אמיתיים... כמו שמעולם לא חוויתי. לא איתה, לא עם אף אחד. ועכשיו אנחנו נפרדות. לא לתמיד, אבל לתקופה לא קצרה. אנחנו יודעות שזה מגיע כבר זמן מה. זה לא מפתיע, אבל זה לא משנה. ענן הפרידה מרחף מעלינו, מונע ממני לגעת באמת במה שכואב, קצת הודף אותה ממני, לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הקירבה הזו, כי כאב הפרידה הופך לבלתי נסבל. ואני לא יודעת מה לעשות... מרגישה אבודה, עצובה, נטושה... ויודעת שאתנהג כמו 'גיבורה' בפגישה האחרונה שלנו, אתבדח ואצחק, ואצא משם, ויפער בי הבור של הריק והדמעות יגיעו... ולא יהיה מי שינחם. אין פה באמת שאלה, אני יודעת. רק רוצה את המילים שלך, בבקשה...

אוי נועם... איך את מצליחה בכל מכתב שלך לגעת בי כך, בכל כך הרבה דרכים את מתארת בכזו עדינות ורגישות.. הליכה משותפת, איטית וקשובה. שלוש המילים האלה הן כל כך לא עניין של מה בכך כל כך לא מובן מאליו לא רוצה לדבר על "תהליך" ו"התפתחות"..פשוט לא בא לי..מרגישה שיש בזה, כמו שאת אומרת, משהו מנוכר קצת. אנליטי.. מנחשת שלא היה קל לכתוב את כל זה, למצוא את המילים המדויקות, שמרגישות בדיוק נכון.. שמתארות לא רק את המחשבות והפרטים, אלא את כל המכלול, את מה שחשוב באמת. את האוירה והרשמים שנצברים לאט לאט ומרככים פנימה.. מאפשרים למילים החדשות לפלס דרך.. לסדוק את הסכרים הישנים, בלי להכאיב, ולאפשר למים רכים לזרום פנימה בצינורות. צינורות שכל כך חיכו לנחמתם הקולחת, לפכפוך המרגיע. אפשר לעצום עיניים ולנוח. כמעט מצליחה לשמוע את הצחקוק הנרגש של הצינורות..'מים.. סוף סוף מים..' כל כך הרבה רגש יש במילים שלך, נועם. רגש נעים ורך ומקבל ומחשבות הרקע המסתלסלות מעלה, באיטיות עדינה, חצי-שקופה (אבל קיימת)..כל כך מוכרים לי הלבטים והמחשבות, כל כך מוכרת לי "פרידת הגיבורים" שאת מתארת, והצער, הבור, שבעקבותיו.. מרגישה ש(אולי) נמלאתי שמחה וחייכתי במקומות שחייכת גם את, ועצב ותחושת החמצה לקראת הסוף... כמעט שכחתי מהכותרת שבחרת כשהגעתי לקריאת שורות הפרידה. קצת היכה בי איכשהו כל כך לא פשוט להיות ביחד. כל כך לא עניין של מה בכך.. המכתב שלך נעים, רוגע, משמח..(את אוהבת את נועם החדשה שלך, איזה יופי,נועם!) ובו בעת, שזור חוטי כסף עדינים של עצב הפרידה. מנסה לדחוף לאחור, להשהות מעט, את המחשבות שתמיד באות כשנפרדים..? את ה'דפוס' הישן? אם רק יכולתי לספר לך כמה אני מרגישה אותך, גם אם זה נשען קצת על מקומות משלי.. לא רוצה להציע הצעות.. רק לשבת לידך בשקט, בלי לזוז, לשבת בסבלנות ולהקשיב לרוח.. מציעה לך חיוך משלי, חיוך מבין..שזור באותם חוטי כסף דקיקים.. איתך באמת, לילך.

תודה שאת כאן לצידי. הנוכחות השקטה שלך מלטפת ומרפה את הלב המכווץ שלי... מרגישה הרבה פחות לבד...

נועם יקרה. המילים שלך, כמו גם אלה המרגשות של לילך, העלו בי פתאום מחשבה בנלית, הנוגעת למהות האוניברסאלית של הא?מהו?ת, הרכה, המזינה ומשקה, המצמיחה ומטפחת, מכינה את הצאצא חסר הישע אל הרגע האחד, החד כתער, בו יפנה ממנה ויהיה לאדם נפרד. אני עסוקה בשאלות האלה הרבה בימים האחרונים, בנסיבות אישיות מאד. אני יודעת שכדי לאפשר למישהו להיות, במובן המלא של המילה, עליך לעטוף אותו זמן רב בכל הטוב האפשרי, כולל במגען החם של העיניים הקורנות התפעלו?ת, בשקט הבוטח מבחוץ (נרעד ומצמית מבפנים) האומר "אני סומכת עליך", ולהמתין בהתרגשות וציפייה. אני מרגישה בכל מאודי שאפשר לסמוך עליך. שבאמת הכל בסדר ואין מה לדאוג. ובכל זאת, עננים של פרידה מציירים צללים כהים גם על גנים פורחים. אני יודעת ליאת

לילך וליאת יקרות, ומה אם הצאצא עוד לא ממש מרגיש שהוא מוכן להיות אדם נפרד? מה אם הוא מרגיש שרק עכשיו פתאום מותר לו להיות ילד(ה) שוב, ולחוות את הגדילה וההתפתחות תחת עיניים מבינות, מקבלות, מייטיבות? זה מזכיר לי את התקופה בה אבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים. היו לי אופניים כחולים עם גלגלי עזר. ואז כבר הייתי 'גדולה', ולמרות שחששתי, אבא שלי פירק לי את אחד הגלגלים, ונסעתי איזו תקופה רק עם גלגל עזר אחד. ואז הגיע הזמן ללמוד לרכב רק על האופניים, בלי גלגלי עזר. אני זוכרת אותנו יורדים לחנייה של הבניין, רק אני והוא, במין התרגשות חגיגית כזאת. אני מרגישה גאה ובוגרת, מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, כל כך מחכה להרשים כבר את אבא. בהתחלה הוא עוד מחזיק לי את האופניים מאחור, ורץ איתי כשאני מדוושת. קצת אחר כך, אבא שלי כבר מתנשם באופן כבד, אבל אני עוד לא מוכנה לוותר עליו, ועל נוכחותו המרגיעה לצידי. אנחנו מתכוננים שוב בעמדת המוצא (על המדרכה, מול ירידה כזאת של עגלות ילדים, בשביל התנופה), הוא רץ איתי קצת, ומשחרר אותי לדרכי. לוקח לי זמן לקלוט שהוא לא מחזיק אותי (בטח כמה שניות, בזיכרון זה מרגיש כמו נצח). החיוך נמחק לי מהפנים ומתחלף בפחד עמוק בבטן. אני מאבדת שליטה על האופניים ומתרסקת. כל העצמות שלמות, אבל יש לי שפשוף די רציני בברך, שורף לי ויורד לי דם. תוך רגע הוא לידי, מחבק אותי. כל מה שאני מצליחה להגיד בתוך הבכי זה 'עזבת אותי. למה עזבת אותי?'. אני זוכרת שהרגשתי נבגדת, כעסתי עליו. הרגשתי שההרגשה הכל יכולה הזאת הייתה אשליה אחת גדולה. הרגשתי שהוא נטש אותי, לפני שהייתי באמת מוכנה להתמודד עם המשימה לבד. ואולי ככה אני קצת מרגישה עכשיו. אני חוזרת להיות ילדה קטנה בטיפול. אני מנסה לעבד חוויות שלא יכולתי לעבד כשהייתי קטנה באמת. עכשיו, יש מי ששומרת עלי. רואה כשקשה, מזכירה תמיד שאני לא לבד יותר. גם כשהזכרונות מציפים ומאיימים להטביע, היא חבל השפיות ל'כאן ועכשיו'. אני נוסעת. זו אני שיצרה את הפרידה. ולמרות שאנחנו כבר יודעות מתי נשוב וניפגש, הפרידה עדיין נחווית אצלי כאובדן... אוף... יהיה בסדר? הלוואי...

רק רציתי להגיד שאני פשוט אוהבת לקרוא אתכן. אתן מרגשות אותי כל פעם מחדש, מרתקות משאירות אותי פעורת פה ! הלוואי והייתי מסוגלת לבטא את מחשבותי כמוכן... שבת נפלאה :-) טל

נועם חביבה, נשמע שבתוך כל העצב על הפרדה, בתוך האבל הבלתי נמנע הזה, שהתחיל עוד קודם הפרדה ומעיב על חדוות הנסיעה, נשמע שבתוך כל זה את גם מאוד מתקרבת לעצמך. היא לא היחידה שלא נרתעת מאותם חלקים חשוכים וטחובים, גם את כבר לא נרתעת מהם, את מוכנה לקבל אותם בעצמך, להושיט להם יד (?)- החלקים האלה, המוכרים והזרים, כבר לא כל כך מאיימים כמו פעם....אני חושבת שזה המון.... קחי את כל זה איתך בכיס, את נועם המהרהרת, האיטית והשקטה, שצריכה את הזמן לחשוב ולעכל, שצריכה את הזמן לעצמה, את נועם עם התכונות החדשות שלה, עם הזהות שהתגלתה מחדש, קחי את כל זה איתך, זה יחזיק אותך בימים קשים. סעי לך בשלום, חזרי אלינו במהרה, מחכה לך כאן, אבישג

תודה אבישג יקרה, כן.. אני חושבת שנועם החדשה תבוא איתי. יהיה מעניין לראות אותה בסיטואציות מוכרות, ולאות האם ההתמודדות תהייה אחרת... מאחלת לך קיץ קל ככל האפשר, גם מבחינת עומסי חום, ובעיקר מבחינת העומסים שבפנים... שמרי על עצמך, מחכה לראות אותך כשאשוב... נועם