ובכל זאת.....
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום טוב הילד לא אמיתי אז אפשר להכניס לו מכות הבני שהוא שחקן גרמני(: ואם כך הוא מוכשר ומעצבן כאחד(: בכל מקרה אני מודאג מאוד אני עוד שבוע שבועיים שנה בטיפול כמו כן אני עונד לגדול בשנה בזמן הקרוב והכוונה לגיל מבוגר יחסית כמו כן עוד מעט שנתיים מאותו ארוע ושום דבר כמעט לא משתנה באורח חיי ובכאב שלעיתים אני חווה וזה מאוד מדאיג אותי כי אם אני צריך לחיות כך עד סוף ימיי (ואני מקווה שלא נשארו הרבה) אז המצב רע מאוד......אני לא יודע איך אוכל לשאת חיים כאלה עוד.........בלי אהבה בלי חיבוק שלעיתים אני אפילו דוחה בעיקר מנשים באונ או בברים בגלל תחושת הלכלוך וההונאה גם כשאני לא חושב על זה ...זה פשוט ברקע ואני מאוד מאוד סקפטי ביכולת שלי להשתנות.........סליחה שאני דופק לך את הסופש......
מיסטר בלו, איזה מזל שהחיים שלנו אינם מתנהלים במהפכים. בסרטים ובסדרות טלוויזיה, הכל מאד קליפי, מהיר, כשהקערה המתהפכת על פיה יכולה להמשיך ולהסתחרר פעם אחר פעם, מעלה-מטה, מותירה אותנו נפעמים, מרוגשים ומאמינים שהכל אפשרי. על המסך כוכבים נולדים, גושי בשר שבעים הופכים לפתע לרקדניות סלוניות בשמלות דקיקות, משפחות עניות סוגרות תוך שעה אוברדראפט של עשור, וקדרת בישול איטי משחימה הפלא ופלא - תוך מספר דקות. החיים שלנו, תודה לאל, נעים בקצב אחר. אנחנו מבשילים לאט, מתקלפים - כמעט בלי להרגיש - מאמיתות, שקרים, אמונות והרגלים פגי-תוקף, ומצמיחים לאט שכבות חדשות ורעננות של קיום. שנה של טיפול זה זמן רב, אך לא תמיד די בו כדי להגיע (חיצונית) למקום חדש. כנראה שאין לך ברירה אלא להמשיך לעבוד קשה. נשמח ללוות אותך מכאן, כמו את יתר האנשים בפורום שבחרו לא לוותר לעצמם. ערב נעים ליאת
אולי אבל אני מוותר קצת כל יום.........
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
