טיפול שהסתיים

שלום לפני כחודשיים עזבתי את הטפול הפסיכולוגי (אליו הגעתי בעקבות דכאון),משתי סיבות - האחת, כי עברו שנתיים , והרגשתי טוב. והשניה, כי היה לי קשה ומעצבן. קשה לדבר, שתקתי הרבה יחסית, אילצתי את עצמי לדבר רק כדי לשבור שתיקה, יחד עם זאת, היתה לנו כימייה נהדרת, היא היתה היחידה שיכלתי להגיד דברים,היחידה שהצליחה להרגיע,להבין אותי. כיום אני במצב טוב יחסית,היתה לי "נפילה" לפני שבוע, זה נמשך כשבועיים אבל זה היה סביר יחסית לעבר. וזה עבר. כבר כמה ימים שמצב הרוח והאנרגיות סבירות... הבעיה, שאני כמעט ולא מפסיקה לחשוב עליה. במהלך אותה "נפילה" חשבתי מאוד לחזור לטיפול,אבל חשבתי על הקושי לדבר והתחושות שליוו את זה, ולכן העדפתי לחכות עם זה. היא חסרה לי מאוד, אבל הטיפול עצמו לא...... ברור לי שלא עבר הרבה זמן , ובכל זאת קצת קשה לי בלעדיה. מה דעתך?

שלום יעל, אמרת די מעט על הנסיבות בהן הטיפול הסתיים. לא פרטת האם סיומו היה גם על דעת המטפלת, או שמא מדובר בהחלטה חד-צדדית. כעיקרון, גם טיפול טוב שמיצה את יכולתו לעזור, עלול לעורר בנו, עם סיומו, תחושות של עצב, געגוע, רצון לחזור ואפילו חרדה מפני הבאות. אלה תחושות טבעיות שיש להכיר בקיומן ולתת לזמן לפעול את פעולתו המשככת. מצד שני, בהחלט יתכן שמדובר בסיום טרם זמנו, ואז תמיד אפשר לחזור. כנראה שאת התשובות לשאלות אלו רק את עצמך תוכלי לתת, אולי לאחר התייעצות עם המטפלת שלך. ספרי לאילו מסקנות הגעת שבוע טוב ליאת

היי ליאת המטפלת חשבה שצריך להמשיך בטיפול למרות שציינה שהיא מרגישה שאני במקום אחר. ההחלטה היתה שלי. סיבה נוספת להפסקה (וזו הסיבה שציינתי בפניה) היתה כלכלית. הרגשתי טוב יותר, יצאתי מהמיטה ומהבית... ההוצאות גדלו ... אולי חשוב לציין, שבמהלך השנתיים של הטיפול, הפסקתי את הטיפול פעמיים נוספות,לתקופות קצרות , וחזרתי אליו כשהדיכאון החמיר. היום אני מבינה שההפסקות שלי נבעו בעיקר מתוך הקושי לדבר בטיפול "באמת",ואולי גם מתוך פחד להיקשר אליה יותר מדי,לתת בה אמון מלא כאשר באיזה שהוא שלב הטיפול צריך להסתיים..... אני מרגישה יותר טוב באופן יחסי לתקופות מאוד קשות, אך אני ממש רחוקה ממה שהייתי פעם (ואני מתכוונת לכך שאין לי חשק לבלות,קשה לי לקרוא,האנרגיה שלי מינימלית מאוד, לא נהנת לקום בבוקר, מתקשה לתפקד בעבודה וכו' מן ריקנות פנימית ). אני מרגישה צריכה את הטיפול או יותר נכון את המטפלת כי הרגשתי כאילו מישהו שומר עלי מרחוק, שאם משהו מאוד יטריד או יתסכל יהיה לי למי להגיד,מי שיבין,מי שיהיה איתי. יש לי חברות אבל קשה לי לשתף באותו אופן. אני לא יוכל לחזור להיות אנרגטית יותר,לקום בבוקר עם תחושה טובה ותקווה,ושאיפות כמו פעם,ולכן מהבחינה הזו אולי הטיפול מיצה את עצמו. את עדיין חושבת שכדאי להתייעץ איתה? נראה לי שמהסיבות שמניתי, לחזור אליה יהיה לא נכון מכיון שלאחר כמה פגישות ארצה להפסיק שוב... שבוע טוב