נזקים מטיפול

אני שלוש שנים אחרי טיפול פסיכולוגי. נכנסתי לטיפןל אדם שבטוח ומאמין בעצמו ויצאתי פגיעה מאוד. נפגעת ולוקחת באופן אישי דברים אחרי הטיפול...אם אחי הגדול למשל (שהערצתי אותו כל חיי) נוהג בי בחוסר סבלנות בכל פעם שאני מתקשרת אליו מאז אותו טיפול כושל שהכניס אותי למשבר נפשי קשה ושכל המשפחה היתה מודעת לכך שירדתי מהפסים. אני מרגישה שאת הנעשה אין להשיב לפחות מבחינת הדימוי שלי שנפגע קשה בתוך המשפחה. וכך התחושה חוזרת אלי כבומרנג. ז תאמר לי דרור, מה טוב כ"כ בטיפול פסיכולוגי? שאני רואה איך אתם שולחים כל אחד כאן וממליצים על טיפול. אני משערת שיש עוד נזקים שנגרמים מטיפול פסיכולוגי ואני מאמינה כי הכל חל עלי רק מעדיפה כבר לא לדעת. יש בי כעס אולי זעם על כל הפסיכולוגים שחושבים שהחיים בלעדיהם נטולי איכות. אז אני רוצה לומר לך ובטח לא לך באופן אישי, שאני לא אותו הבנאדם אחרי "הטיפול". מרגישה כי נלקח ממני משהו שהיה שלי ובלעדי ובעל גוון יחודי והוא אבד. מרגישה כמו אחד האדם עם פחות בטחון, אמונה בעצמי ועם פחות תחושה טובה וקומפוטנטית כלי עצמי. אני משערת שלא היו לנו הרבה יצירות אומנות, לא היה לנו את פיקאסו, וואן גוך, בטהובן, מוצרט וכו'..אם הם היו יושבים שנתיים ועוברים "טיפול".

אמנם אני לא דרור אבל בכל אופן מתחשק לי להגיב. אני מבינה את כאבך ותיסכולך אבל ממש ממש לא מסכימה עם ההכללה שלך לגבי פסיכולוגים, טיפולים, ואמנים: אני לא חושבת שהפסיכולוגים חושבים שהחיים בילעדיהם נטולי איכות כמו שציינת , יש אנשים שסובלים וצריכים עזרה ומה רע בזה?? אדם לא פונה לטיפול כי טוב לו אדם פונה לטיפול ממצוקה אישות כך שאנשים שטוב להם לא פונים ופסיכולוגים גם מודיעם לכך. יתכן ונפגעת בטיפול יתכן והמטל לא הבין אותך נכון וכד' אבל גם מאוד יכול להיות יש מצב שנקרא רגרסיה ויש תקופות בטיפול הרבה יותר קשות גם מהרגעים שניכנסנו אבל יוצאים מזה בסופו של דבר חזקים יותר (אני יודעת שאדם בנפילה לא כל כך מענין אותו לשמוע שבסוף יהיה טוב) אני אומרת זאת כאחת שנמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרוויחה מזה המון, גם לפסיגולוגית שלי יש טעויות אבל אולי לסלוח לה זה גם חלק מטיפול ומלמד לחיים עצמם. (ואין לי איך להודות לה על כל האכפתיות והתמיכה) אני מציינת זאת שאם משהו קורא וחושב על טיפול שלא ירתע זה מסע קשה מפרך לפעמים כמעט "אכזר" אבל בעיקר "מחבק" תומך ועוזר ו למי שזה מתאים זה בהחלטו משתלם. לגבי אמנים שונים, נכון שבזמן שיגעון ניתן גם להפיק דברי אומנות וכד' אבל לא ניתן להפוך את ואן גוך לאדם שפוי או לאדם שלא סבל הוא הרי חתך לעצמו את אוזנו.. ובסופו של דבר התאבד, וחבל כי לאדם זה כמה שנים של טיפול לא הספיקו הוא היה מאושפז ... אז איך אפשר לומר שאולי היה עדיף שאם היה ניתן לעזור לו לא הוא לא היה מפיק את דברי האומנות שלו.. ההיבט בעיני צריך להיות לסבל האישי שלו ואם יהי ניתן להקל מעליו אז זה מה שצריך לעשות.

תרשי לי לרגע להיות בוטה. אבל את נשמעת לי כמו כלב מאולף ששטפו לו את המח. יש משהו לדעתי באותנטיות שהולך לאיבוד... כל המשפטים שכתבת לי נשמעים מאולצים משהו ...ואולי קרוב יותר לאוטוסוגסטיה. בכל אופן, אני חושבת שמרבית הבעיות יכולות להיפתר בדרך של עשייה, ניסוי וטעייה, אולי תרופות בשעת מצוקה. על מנת להרחיב את ידיעתך, יש אנשים שהולכים לטיפול לא רק בשעת מצוקה אלא לשם בריחה מהמציאות, ככה אני רואה את זה.

גם לי מתחשק להגיב אני מסכימה לחלוטין עם דבריה של אביגיל,די לקרא את מרבית פניותיהם של הכותבים כדי להבין לאיזה דרגה של תסכול מגיעים מטופלים בעקבות טיפול .שלרוב נמשך חודשים רבים .וברוב המקרים מטופלים נוטשים את הטיפול כשנגמר להם הכח להמשיך ולהתמודד עם הסיוט שבכל פגישה ... וישנה תמיד הדרישה ברקע שיש להתאזר בסבלנות .שתהליך הריפוי איטי וממושך.... ובנתיים נוצר מצב שהוא אופיני בכל טיפול .והוא התלות שמפתח המטופל במטפל שברוב המקרים אפילו אינו מודע לה. כתיבתי מבוססת גם "מהחויות" האשיות שלי מחדר הטיפולים .שהן די דומות לכל מה שנכתב על הכשלים הטפוליים.המופיעים פה בפורום.