יום שלישי

אורנה... אני זקוקה. ממש זקוקה, בלי לדעת לגמרי למה. קשה לי היום. מרגישה בא?בל. יש ימים כאלה, אני זוכרת.. ולא תמיד זה קשור למצב החדש ובכל זאת.. כמו מעיל של קדרות, כבד ומעציב הופך אותי לקטטונית קצת, מאלים אותי כל השבוע חיכיתי לפגוש אותה אני זקוקה לה. זה חדש. רציתי לפשוט את המעיל הזה שעוטף וחונק להצטנף על הרצפה שלה, הקרירה, ולתת לעצמי להרגיש זה כנראה אף פעם לא יקרה.. ואני כל כך רוצה. זה פשוט לא מצליח לי אין דבר כואב כמו פגישה מוחמצת כבר פגישה שנייה שאני משונה בה שזה לא מצליח לי דיברתי על מלא קטעי סיפורים קטנים ולא הצלחתי לחבר אותם תוך כדי שסיפרתי לא זכרתי למה אני מספרת את זה, ומה זה קשור אפילו להביע אותם כמו שצריך לא הצלחתי רק התהלכתי בזהירות ביניהם, מדלגת על מילות קישור משמעותיות מדלגת על מילים של רגש צרורות של "לא יודעת" ושל "אני עייפה".. לא הצלחתי להיות ברורה והיא לא הצליחה לחבר לי אותי הכל מפורד-מפורז הלוואי וידעתי מה היא חושבת, איך היא מבינה, מה היא רואה..(וחבל שאין לי אומץ לשאול). עד שיגיע השבוע הבא זה כבר לא יראה לי קריטי ושוב אשחזר הכל מחדש.. זה לא סוף העולם, ובכל זאת.. אני מותשת. מתחילה לשתף יותר ויותר אנשים וזה מתיש אותי נורא.. אורנה, את חושבת שהיית קצת מאוכזבת אם היית מרגישה שאת מתקדמת עם מטופלת שלך בנושא מסויים, ואז כל מה שהיא הייתה מצליחה לעשות זה להיות עילגת סביב המצב החדש בבית (נגיד, שלאמא שלה יש סרטן, סתם דוגמא מהשרוול)? לא יודעת אם מאוכזבת זו המילה שחיפשתי, אולי החמצה או פספוס. היום הייתי ממש עייפה מלדבר על אמא שלי, ומצד שני לא היה שום דבר אחר שיכולתי לדבר עליו. הרוב נראה שולי..או שאני פשוט שוכחת מזה כשאני שם. מה גם שמצב הרוח שלי נצבע בצבעים של המצב הכללי ואז אני קצת 'נתקעת'.. היום שמתי לב שלא רק בדיבור אני נתקעת. גם ההליכה שלי שונה. אני נעצרת כל כמה צעדים לבהות בדברים ממש קטנים. כמו ילד... טוב, אני מתפזרת.. (תודה שאת מקשיבה לי, אורנה, כאן ובעצים עתיקים..) לילך.

ואורנה.. היום קראתי ש-75% מהאנשים שעוברים ניתוח להסרת אונה בר?יאה, חיים בממוצע 5 שנים לאחר הניתוח. וזה כי המצב של הסרטן התחלתי. נכון שזו סטטיסטיקה וכל זה.. אבל גם 7 או 10 שנים זה לא הרבה..היא רק בת 56 מה אני אמורה לעשות עם הנתון הזה? איך את מציעה להתייחס אליו? תמיד חשבתי שאמא שלי תהיה סבתא נהדרת.. האמת שתמיד הצטערתי לראות שהיא מזדקנת.. עכשיו זה כל מה שאני רוצה. אני לא מסכימה לחמש שנים! לא מסכימה! זה לא הוגן! ואיך בכלל אפשר לתזמן חיים? לא יכול להיות שזה באמת קורה..זה לא יכול להיות הכל הולך להשתנות עכשיו, אני חושבת.. אורנה, מה אני אעשה...? :-(( מה אני אעשה בלעדיה? (אוף, אני ממש מתייפחת פה, אני מותשת מזה כבר..) מצטערת שזה כאן וככה.. בדיבור זה מרגיש לי לא אמין מצידי להגיד את כל זה..כאילו עושה סצנות, או בחורת בכוונה מילים שמעלות דמעות. אני לא יודעת איך להיעזר בה. זה אולי סיכום היום..

לילך יקירתי, כאובה ופשוטת איברים מעייפות ומייאוש, כך אני מרגישה אותך. אני רוצה לכתוב לך מהמקום שבו שאלת אותי אם לפעמים אני מאוכזבת בחדר הטיפול. איך אסביר שטיפול הוא לאט ובשקט, התרחשות נפשית רבת ממדים וגוונים שמתרחשת לאט ובשקט בתוך חדר אחד. יש מקום להכל בתוך החדר הקטן ההוא - מקום לפריצות דרך ותובנות משמעותיות, מקום לרוך פשוט ויומיומי, מקום לשנאה ולקנאה, מקום לרווחים שבין המילים. אז עכשיו המילים שלך קורסות ונתקעות זו בזו. בסדר... לא נשמע לי נורא בכלל. בנוגע ל - 5 שנים אני פחות יודעת מה לכתוב. מציעה לחשוב על זה כל יום לגופו. כולנו לא יודעים כמה זמן נותר. כולנו מנסים לחיות כאילו אין הקצבה, או דווקא לאורה של ההקצבה. כל יום בפני עצמו. חלומות פז, אורנה

אורנה שלי, 'כאובה ופשוטת איברים'... זה בדיוק מה שאני מרגישה.. מילון ראובן-מגריל תמיד נפתח עבורי בעמודים הנכונים..מדהים.. את נותנת מילים לתחושות מבולגנות היום קצת נרגע, לפחות לבנתיים יש בי עייפות אחרת. עייפות שיש בה רגיעה קלה One day at a time את צודקת... הלוואי שתבריא. הלוואי שזה יעלם. הלוואי שתהיה שוב שיגרה. (חזרתי לבקש משאלות מריסים...) את יודעת, אתמול שכבתי בצילו של העץ הכי יפה וגדול בקמפוס, לא רחוק מאיתנו (העץ ואני) עופפה אמא-עורבני, מנסה בציוצים רמים ונפחדים לגרש גור חתולים שהבחין בגוזליה, מוסתרים בתוך שיח. פתאום מצאתי את עצמי מלטפת את הגזע הכביר של העץ שלי, ולוחשת-מבקשת שישמור עליי..שידאג שיהיה בסדר..(אני חושבת שגם העץ הופתע קצת.. כנראה שאני מאבדת את דעתי.. מילא, לא נורא...) שיהיה לך יום נעים, אורנה יקרה (ותודה) לילך.

קראתי אותך, הרגשתי הרבה, רציתי לבטא מה שעבר אצלי כשקראתי אותך. רציתי להושיט לך יד, להחזיר לך מבט מבין. שתדעי שאת לא לגמרי לבד, שהצלחת לגעת, שהרעדת את כלי הדם. אבל העצב גודש את כל המעברים ונחסמו המילים בגרון, ונבלמו המחשבות בין חדרי המוח ונסגרו מעברי הביטוי האחרים. אז חשבתי- אולי שוב אשאיל מילים ממישהו אחר אבל בסוף החלטתי לכתוב לך את מה שעבר עלי כשקראתי אותך

אהובה, חשבתי עלייך אתמול/היום כשנתקלתי בעורבני וגוזליה.. יום פרפר יום ציפור.. לפני המקרה עם החתול זה היה מדהים לראות פתאום על הקרקע לידי, ממש מקרוב, גוזלים רכים ואת האם והאב מגינים ומאכילים. כמעט פספסתי את הפגישה עם הגברת מרוב שהייתי מרותקת.. מסוג הדברים שמעלים חיוך ומחזירים לרגע את הנשימה. ואולי רק אצלי... מה שלומך את, יקרה? אצלי קצת בלאגן.. רגע מרגישה כלום, רגע עצב, רגע תסכול.. ופתאום שוב חזרו מחשבות ה'בשביל מה להמשיך בטיפול'..נשארו רק 4 חודשים והיא מרגישה לי רחוקה פתאום, לא מתחברת.. וקשה לי כל כך להמשיך לעדכן בקורות המשפחה.. זה סוחט אותי לגמרי.. ולעדכן גם אותה מרגיש לי כמו לסחוב אותה על גבי וזה כבד לי. גם אמא וגם היא זה כבד.. אני שמחה שאת כאן איתי. במילותייך שלך, נמצאת בנוכחות הכל כך מיוחדת שלך. תודה, משבצת בלי מסגרת שלי לילך.