לד"ר ראובן מגריל

שלום רב! אני עברתי אירוע טראומטי מבחינתי. דכאוןו חרדה גבוהה עם גלישה פסיכוטית בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, השתתפות מאסיבית בפורום פסיכולוגיה שהיתה אינטנסיבי בתגובותיו התוקפניות, לחצים קשים. עברו קרוב לשלוש שנים מאז ולא חזרתי לעצמי. (לא אובחנה אצלי מחלת נפש) מטופלת בכדורים אנטי דכאוניים. עיקר הבעיה המשולבת מכילה תחושה של ירידה בכישורים (ע"פ כל העדויות שטוענות להשלכותיו של דכאון הפסיכוטי), וחוששת כי נותר בי ליקוי לכל החיים. אני חשה אשמה כבדה שלא הרבתי לחזור לעשייה מיד אחרי האירוע, דבר שהיה אולי עוזר להשיב את אותן היכולות (ישבתי שנתיים בבית). נעשה לי אבחון דיאגנוסטי, לא העיד באופן מובהק על ליקויים או סימנים פסיכוטים כלשהם. בנוסף, האירוע אותו עברתי הכיל בחובו קשיים ופגיעות רגשיות שהועלו , הוצפו ולא הוכלו, עובדו ולהבדיל מכך נשארתי לבד ומאוד בודדה בטיפול ששוחזר בו קשר מהעבר. הטיפול נגמר באופן חד צדדי כאשר הותקפתי ע"י המטפלת ולא חזרה לשאול לשלומי. בנוסף, אני די אומללה, חשה חשש ופחד מתמיד ממה שעברתי (שהיה מבהיל עד אימה ונמשך חמישה חודשים). אני גרה בגפי ולא מרבה להפגש ולצאת לבלות. אני חשה כי אני סובלת קצת מכל דבר וכל האוסף הזה מתבטא בירידה משמעותית בחיי. הייתי מאוד רוצה לשוב ולהיות מלאת שמחת חיים כבעבר ומלאה במוטיבצייה. כיום, אני לא רואה שום סיבה למה לי להמשיך בלימודי התואר השני, למה לי למצוא עבודה שבה אפשרויות צמיחה. אני נמנעת להתקרב למשפחתי , שהיתה חלק מהטראומה במחשבותיי הפרונאידיות משהו. שהם רק יזיקו לי , גם כך הם לא מועילים ותומכים וכו'.. חבל לי שהכל יצא דרכי מעבר לכל פרופורצייה , כואב לי על דברים שחשה שאיבדתי בחיי ובאישיותי. קוראת הרבה על ההפרעות השונות וחוששת כי אני סובלת מסוג של דכאון כרוני (בכל זאת עברו כבר למעלה משנתיים וחצי). אני לא מצליחה להבין איך הדרדרתי למצב ההוא, חשה אכזבה וכשלון טווטאלי בחיי. ייעצו לי על טיפול בתנועה, טענו שהמילים הם האויב שלי (לא ברורה לי כוונתם). אני מצטערת שאיבדתי את חלון ההזדמנויות שהיה ולא קיבל מענה הולם. מאוכזבת ממשפחתי עד שאני חשה אשמה ו"חולה". אני לגמרי אשמה במצבי, יכולתי למנוע אותו (האמיני לי). בכל אופן , אין משהו ספציבי שרציתי לשאול. אני ממשיכה לעיתים לחפש אחר מושיע. מעולם לא הייתי כה בודדה. הדימוי העצמי נפגע ומקשה עלי להרגיש טוב סביב אנשים. רק לאחרונה התחלתי לעבוד בחצי משרה, די פשוטה להבדיל מתפקידי הקודם. פתוחה לשמוע את מחשבותייך...

אביגיל יקרה, את מתארת כאב רב, שהלך ונצבר, התעבה והתקשה. עולה התחושה שקשה לפרק את 'גוש' הכאב, להשיל חלק מהקליפות והעטיפות שלו. אינני יודעת דבר על הטראומה שעברת, אבל אני יודעת שטראומה יכולה להיות מקור לצמיחה (לאט ובזהירות, אבל יכולה). התחושה הברורה ביותר שעלתה בי היא תחושת הבדידות שלך, ההתעקשות להתמודד לבד, לאור שפע האכזבות והפחדים. בנקודה הזו אני רוצה להציע לך את האמונה האופטימית שלי, שהטיפול הנכון יכול להועיל. בהחלט יכול. תחשבי על זה? לילה טוב, אורנה