זה רק אני..

אולי צרות של עשירים אבל ממש מדפרס בחודשיים האלה כולם נוסעים ואני תקועה פה בעבודה ולא יכול לקחת חופש כל החברות הטובות שלי והידידים נוסעים לחו"ל , הפסיכולוגית שלי גם חודשיים תעלם מהשטח. ורק אני לא יכולה לעשות זאת. לא יודעת למה אבל אני מפתחת מעין חרדת נטישה קלילה (-: (מקווה שלא שמו לב בתגובה שלי מאוד השתדלתי לפרגן) קצת עצוב לי שכולם זזים למרות שהם יחזרו. (ותחושת החרדה עם תחושה של מעט דכדוך פתאום איזה ארוע מחיי לא זז לי מהראש למרות שעברה חצי שנה הפשלה של רופא שהרג בחוסר שיקול דעת ובניגוד לרופאים המטפלים ילדה שאהבתי מאוד מאוד מאוד (סטזיונר שרצה כנראה לנסות שהוא יודע מה שהרופאים המטפלים אמרו שנייה קודם שלא יעשו כי זה מסובך , עזבנו לרגע את המיטה ומאז חלה הדרדרות במצב) לא יודעת למה זה צף לי עכשיו זה לא מה שהיה לי בראש עד עכשיו יותר כאבתי את הסיפור והמשכתי בחיים ופחות חיפשתי מי אשם ועכשיו זה כמו מחשבה טורדנית לא מרפה הפרצוץ של הרופא קצת הקל עלי שסיפרתי על כך בטיפול ולהפתעתי הדמעות התחילו לזרום אבל עדין חושבת על זה) וכולם עוזבים....

האמת שסתם קשקשתי בגלל המצב רוח שלי שנדמה לי שישתפר בקרוב לא צריך להתייחס להודעה שלי

רחל יקרה, יש לי איזו תחושת בטן ששני הנושאים שתיארת, שלכאורה נדמים כל-כך שונים זה מזה, הם בכל זאת קשורים. את מרגישה נטושה, וקצת מתביישת כי אלה "צרות של עשירים", כולם הרי עוד מעט חוזרים... ופתאום צפה ועולה תמונתה של זו שלא תחזור. ילדה קטנה שמיטתה נעזבה רק לרגע... ואני מבינה שגם שם את מרגישה נטושה - התחלת לדבר על כך, הדמעות זרמו, והמטפלת נוסעת. אובדן נורא כל-כך וודאי עוד ידובר וידובר, ואני מקווה שבהמשך הדרך תרגישי מוחזקת יותר. אנחנו, בכל מקרה, ממשיכים להיות כאן. אורנה