מלחמה אבודה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
זה מרגיש כאילו בכל מקרה אמות.אמות איתה ואמות בלעדיה...היום אחרי עשרה ימים שנעדרה נפגשנו.טיפסתי על הקירות.חיכיתי בכל מאודי.והיא הגיעה חולה - לא ביטלה,כי ידעה שאני מחכה.זקוקה לה.אבל לא הצלחתי לדבר.להגיד לה.וכעסתי נורא.למרות שידעתי כמה השתדלה להיות שם היום.כעסתי ולא יכולתי להגיד כי הכל נראה לי מטופש והזוי.איך אגיד לה שאני כועסת כי התגעגעתי נורא.ורציתי שתשוב אליי כמו שאמא שבה אל ילדיה.שאוכל להיות כרוכה אחריה.כעסתי שחיכיתי כל כך ולא יכולתי לדבר.כעסתי כי אני רוצה להיות איתה יותר זמן.כי אני רוצה שתלטף את פניי.כי אני לא יכולה לשמוע אוה מדברת אל ילדותיה שלה.כעסתי כי בשבוע אחד הרגשתי שכל המאמצים שלי והשינויים הקטנים אבדו לי.והתקוה אבדה לי.ואיך היא תעזור לי אורנה יקרה?
אורנה,אני חושבת שמשהו מאד מאד חולה בי.והחלק הבריא כל הזמן צריך להילחם על מקומו.בשבועות האחרונים נראה היה שהוא מבסס עצמו ושחזרתי..ועכשיו שוב המאבק הזה.והאובססיה הזו כלפיה...למה זה קורה לי שוב? והאם יהיה לזה סוף? יכול להיות לזה סוף בטיפול איתה או שזהחסר סיכוי ככה? אני לא יודעת מה לעשות.לא יודעת אם זה בגלל הדינמיקה בין שתינו או שזה אני וזה יקרה לי שוב ושוב גם עם מטפל אחר?האם זה בעצם מזיק לי?
ויק ויק, אני מרגישה שבעצם לכתה כבר "נקבעה" תחושת הייאוש שלך עם שובה. כמעט כאילו זוהי הדרך היחידה (נכון לעכשיו) להראות לה איך את ב-א-מ-ת מרגישה, לגרום לה לראות עד כמה הדברים בלתי נסבלים. ואז הפספוס הנורא - כי בעצם חיכית לה כל-כך, רצית כל-כך כבר לאהוב אותה ולהיאהב על-ידה. איזה קלקול מכאיב. ויק - דרכם של קלקולים לעודד אותנו לשוב ולחפש את הדרך. אני מאמינה ביכולת שלך, גם כשאת מרגישה שהמלחמה אבודה. לילה טוב, אורנה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
