ואם לא בא לי?

בת שלושים.. עשיתי חויתי טיילתי למדתי עבדתי משעמם ממצא נמאס לי כבר מזמן מכאן , כבר מספר שנים שאני הייתי שמחה (אם יכולתי לחוש תרגש הזה..) לעזוב כאן .. אני פוחדת לגדול לא רוצה לגדול להקים משפחה זה קוסם אך מלחיץ ההמשך מפחיד אותי , אני כבר שנים ללא שאיפות אין לי שום ראייה קדימה שאליה אני מנסה להגיעה, וככל שהזמן עובר הוא לא מטיב עם השקפת העולם שלי , אני כאן עצובה בתוך שגרה מתסכלת, נסיתי מספר סוגי כדורים נגד דכאון וכפי הנראה לא מצאתי את הנכון , אני מאובחנת כ היפר אקטיבית אולי זה תורם למצב גם כן הרצון כל החיים והחיפוש אחר הריגושים והנפילה התמידית הריגשית לקרשים שאין את אותם הריגושים, יש לי בן זוג שמודע להכל הוא איתי כ שלוש וחצי שנים עם הפסקות לפעמים כשאני לגמרי בשגרה ולא יכולה להיות בתוך הזוגיות הזו.. זהו בגדול לגמרי עצוב לי כי באמת ניסתי לגעת בתחומים מגונים ללמוד ולעבוד , לא הגשמתי את עצמי ואין בי אף לא ניצוץ קטנטן של רצון או מוטיבציה לכך כבר המון המון זמן אין

ערב טוב, כמי שאובחנה כהיפראקטיבית, בוודאי למדת על בשרך שהשלכותיה של האבחנה אינן מוגבלות רק לזירת חיים אחת. לעיתים קרובות, כשמדברים על ילדים היפראקטיביים, מתעוררת, כמעט באופן אוטומטי, מידה של 'השתתפות בצער' כלפי מי שנמצאים בסביבתו. הילדים עצמם זוכים להרבה פחות אמפתיה והבנה, לפעמים מתוך האמונה המוטעית שהם פועלים ללא התחשבות או בכוונה. למעשה, החוויה הפנימית של האדם התנועתי-יתר היא קשה ומתישה מאד מאד. הוא מתקשה להתמיד במשימות אקדמיות, מתקשה לשבת במנוחה במקום אחד, חסר סבלנות, מעורר-יתר, עצבני, ומתוסכל לעיתים קרובות מדי. עם ההתבגרות, כשעולה המודעות, אדם כזה עלול לחוש ביתר שאת את הגרעונות שנוצרו בתפקוד שלו, כמעט בכל תחום אפשרי: בלימודים, בתעסוקה, בחברה ובזוגיות. כדי לא לפתח פגיעה משמעותית בדימוי העצמי או להישאר תחת מרותה של תחושת חוסר ערך (במידה וכבר נוצרה), מומלץ לפנות לטיפול אצל איש מקצוע, שיוכל לסייע בהבנייה מחדש של התפיסה העצמית, של הצרכים הבוגרים הייחודיים ושל הדרכים להיענות להם באופן בוגר ומסתגל. אין לי ספק שעם העזרה הנכונה, תוכלי להגיע להגשמה עצמית ולסיפוק, ובמקומך לא הייתי מחכה. יש לך המון להרוויח. בהצלחה ליאת