סערות קיץ

מדהים איך מרגישים לפעמים שהעולם מתהפך לו בגלל שום דבר ממשי. נפתחים לי דברים בטיפול, חוויות ללא מילים שלאט לאט אולי מקבלות גוון כלשהו. הן כאילו שקופות, קיימות אך בלתי נראות. אני מפחדת להגיד אותן באמת. להגיד לא רק במילים אלא בהרגשה. לא דברים דרמטים שקרו ובכל זאת, דברים שהוליכו אותי למקומות שבהם אני נמצאת עד היום, לא מסוגלת לדבר, מסוגלת להיות במקום מאד שמור, זהיר... אתמול היתה הפעם הראשונה שאמרתי וגם הרגשתי. וקיבלתי פידבק לתחושה הקשה. שבאמת, מוצדק מה שאני מרגישה, שזה באמת קשה. ומאז הבוקר אני בטלטלה עזה. לא יודעת מה אני רוצה יותר - לגלות רמזים שיעזרו לי להבין מה היה, שבאמת היה, שאני לא מפנטזת. עדויות שיאוששו לי מציאות שקופה, שאין בה מילים רק האשמות אין סופיות, חבויות, מרומזות, על שאני קיימת... ואולי אני מעדיפה להפך - שמישהו יגיד לי להפסיק לדמיין, שיגיד שבכלל לא היה כך. שהכל היה בסדר. בטוח יותר לדעת שהכל היה בסדר, אז לפני כל כך הרבה שנים - ולמשך כל כך הרבה שנים. מרגישה אשמה עצומה, טורפת ממש, על שכך אני חושבת, שכך אני מרגישה. כפיות טובה שכזו - כפויית טובה שכמוני. מרגישה לרגעים לשאני מאבדת את אחיזתי במי שאני, במה שאני, פוסעת על גבול השגעון אליו מוביל העולם החצוי בין הרצון לאושש לרצון להפריך. מנסה להחזיק מעמד עד לפגישה הבאה, מתאפקת לא להתקשר, להחזיק את עצמי, להכיל את כל הנחשול הזה שמאיים להטביע. אולי יש למישהו גלגל הצלה?

ערב טוב, אני דווקא חווה אותך אחוזה היטב, מוקפת בגלגל הצלה אמין ומקצועי, הנחוש להשאיר אותך "עם האף מעל למים" גם מול נחשולים גבוהים. לא ברור מהי המציאות המסתתרת שנים מאחורי השקיפות הזאת, שנעכרת קצת לאחרונה. כנראה שהנורא מכל כבר קרה, אם בכלל, וכל מה שצריך עכשיו זה ללמוד להיפרד מזה כמו שצריך. לא יודעת. הרצון להפריך משותף להרבה קורבנות, המעדיפים לחשוב על עצמם ככפויי טובה, ובלבד שלא להתעמת עם הרעיון המעוות, המשנה סדרי עולם, וטורף בין טוב ורע. אני שולחת לך את כל הכוח והנחישות להמשיך ולמצוא בך את מה שאבד או נזנח, ולחבר את כל פיסות הקיום שלך לכלל "עצמי" שלם, יודע ותקף. ליל מנוחה ליאת