תקופת אבל

ערב טוב, יש דבר אחד שאני לא מבינה בתגובת האנשים לאבל. אולי אני הייתה מערכת יחסים מאוד טובה עם מישהו ואני כן רוצה להתאבל עליו יותר משנה? אז מה? האם אהבת יתר נחשבת למחלה וצריכים לטפל בה בתרופות? אולי באמת הייתה לי אמא מדהימה, שהיתה לי לחברה, לאחות, למורה, ולמדריכה... האם זה נחשב לחטא שצריך להתפטר ממנו. מי החליט שתקופת האבל המקסימלית היא שנה? לפי מה זה נקבע? נכון שהאבל הזה משפיע על חיי, והפרידה ממנה שינתה לי את חיי ואותי ואת משמעות החיים בעיני, אבל אני עדיין חושבת שמגיע לה את זה? ואפילו אני חושבת שהאבל הזה הוא הדבר האחרון שאני יכולה להעניק לה. איפה אני טועה????

א.פ.ס.ח לפי ההגדרות הפסיכולוגיות, לדעתי, שנה, זה פחות או יותר הזמן שבו אנשים מעכלים את האובדן, עד שהם חוזרים לאיזו שיגרה. מי קבע שאם אין לי מצב רוח ,ואין לי מוטיבציה(ועוד כמה סימפטומים) למעלה משבועיים אז אני בדיכאון? הכל סטטיסטיקות, לוקחים מדגם של אנשים ובודקים איך הם מגיבים, ובגלל שהם הרוב... אז לפי זה קובעים. כמובן שיש מקום ל"יוצאי דופן", לכאלה שלוקח להם קצת יותר זמן. אני חושבת,שאתה כל החיים חי עם האובדן, זוכר,מתגעגע כואב וכו', אבל לצד כל זה אתה ממשיך בחייך,מגדל ילדים,מתחתן,לומד וכו' זה לא חטא להתאבל, אבל אני חושבת שצריך לשים איזה גבול. את באמת חושבת שבזה שאת מתאבלת את מעניקה לה משהו? את חושבת שהיא היתה רוצה שתעצרי את חייך ותתאבלי עד אין קץ ? אני אסתכן ואניח שהיא בטח היתה רוצה שתזכרי אותה לתמיד,שתתגעגעי אליה, אבל תנהלי את חייך הכי טוב שאפשר,שתהיי מאושרת ושמחה ...... אני מבינה שהיא היתה אמא נהדרת,מדריכה חברה ועוד. היא העניקה לך הרבה, אני בטוחה שהיתה רוצה שתשתמשי בזה. תעבירי את זה לילדייך, תספרי עליה, תחיי במלוא מובן המילה. אני מניחה שבאופן הזה,היית מעניקה לה (ולך) יותר. לאבד אמא כזו,זה בהחלט משנה את משמעות החיים, אבל זה גם נותן הרבה משמעות לחיים!!! התפיסה משתנה,אני מעריכה שפתאום מתבגרים קצת,מבינים דברים אחרת. אני זוכרת שלאחר שסבתי נפטרה, אחותי פתאום קלטה שהחיים קצרים,שצריך למלא אותם, שעדיף לסלוח לאנשים,ההתנהגות שלה השתנתה,היא התבגרה,תפסה את החיים בצורה אחרת. מה את אומרת? טל

שוב שלום, כשמדובר באבל, אין למעשה חוקים ותקנות, וכל אחד מתנהג ומרגיש כמו שרק הוא יכול. אבני הדרך הכלליות, של 'שבעה', 'שלושים' ויום השנה, הם רק ציוני דרך עקרוניים שמתווה החברה, כציפייה כללית. אנשים בהחלט יכולים לחזור לעבודה ולתפקוד חיצוני, ועדיין לשאת את כובדו של האבל. יחד עם זאת, האבל ה'בריא' (מילה קצת מוזרה בהקשר זה) אמור להתחלף בעצב וגעגוע, המאפשרים השקעה מחודשת בחיים. אדם הממשיך להיות מושקע בדמות המת, ממאן להיפרד ולהתנחם, נשאר במידה רבה תקוע במה שנהוג לכנות 'אבל פתולוגי'. הניסיון מלמד שדווקא כאשר היחסים עם המת היו טובים ונקיים מקונפליקט, מתאפשרת החלמה טובה יותר מן האבל, שכן לא נשארים משקעים וקונפליקטים לא פתורים. כאשר נשארות סוגיות לא פתורות, נמשיך להתעסק בהן עם גוון בולט של אשמה. כאשר את מרגישה שאת צריכה להעניק את האבל כחסד אחרון לאמך, יתכן שיש צורך לבדוק מה נשאר אצלך לא סגור ולא פתור, ומדוע את עדיין מרגישה צורך לרצות ולהעניק לה, גם כשהיא כבר לא איתך. הנה עוד חומר חשוב לחדר הטיפול שלך. שלא תדעי עוד צער ליאת