תהיות

אני עוסקת בתחום הטיפולי. התחלתי טיפול בעצמי על רקע קשיים שעלו שנבעו בעיקר מחוויות ילדות קשות שהשאירו את חותמן ... כרגע אני מרגישה שליבי הדואב פתוח על שולחן הניתוחים ומילותיה כמו סכינים, כואבות, כואבות.... העניין הוא שאני כל כך עסוקה בעצמי ובמה שקורה בתוכי, שכמטפלת אני פחות פנויה ויותר עסוקה בעצמי. בעבודה אני כן מצליחה להתפנות למטופליי, אך אם בעבר הייתי עסוקה בזמני החופשי במחשבות על מטופליי, היום אני עסוקה בעצמי ובצרכיי. אני מרגישה שאני לא ראויה לטפל באנשים, אני מרגישה שצעדתי אחורה מבחינה התפתחותית/ מקצועית, שאני עסוקה בתכנים פנימיים שלי ולא של המטופלים שלי... וככה אני מגיעה לתהייה לגבי התפקיד שלקחתי, למסוגלות שלי, לאיזון בין הצרכים שלי ושל מטופליי. אני תוהה אם בכלל אני מסוגלת להיות מטפלת טובה, כאשר אני כל כך עסוקה בעצמי, דבר שמאד מנוגד לעבר... זה כל כך מפריע לי שאפילו חשבתי לשנות מקצוע, מתוך מחשבה שאני לא מתאימה ואולי גם מתוך הבהלה שיש בתוכי כל כך הרבה צרכים שהתעוררו ומבקשים לקבל התייחסות , ותוהה אם זה על חשבון האדם העובד/ מטפל שבתוכי. זה מבהיל עוד יותר כי אני לא יודעת להגיד כמה זמן יקח העיבוד של הנושאים שעולים בטיפול , זה מפחיד כי התערערתי מהבחינה המקצועית, גם בעבודה הבחינו בכך, זה מפחיד כי אני לא אני, כאילו כרגע בלי מעטפת/ 'עור' סביב גופי..אני תוהה אם אני מספיק טובה לטפל, מספיק פנויה לטפל... אשמח לתגובתך ט

שלום ט', אני נוהגת לומר למטופלים שלי, שגם האסונות הגדולים ביותר קורים לנו תוך כדי החיים, ואין לנו בדר"כ את הלוקסוס לעצור עד יעבור זעם. מטפלים הם לפני הכל בני אדם, וככאלה, יש להם חיים פרטיים ואישיים, עולם פנימי, קונפליקטים וטראומות. מאימתי שאת מודעת לדברים, מטפלת בהם, ומדברת עליהם בהדרכות שלך, את יכולה להיות בטוחה שיהיו עוד עיניים "רזרבה", שיוכלו לאותת לך אם תהיה מניעה מלטפל באחרים. מניסיוני למדתי, שדווקא בתקופות קשות, קליניקה עסוקה יכולה לחולל נפלאות להתגברות והתמודדות, בהיותה מסיטה את המוקד - ולו לזמן מה במשך היום - מעצמנו אל העולם שבחוץ. אם תרגישי שהתכנים שלך מקשים עליך לתפקד *באמת*, והם דולפים לחדר הטיפול או משפיעים על האיזון הרגשי שלך, התייעצי עם המדריך או המטפלת, וקחי קצת חופש. זה מותר! לא חייבים להחליף מקצוע, בוודאי לא כזה שהשקעת בו שנים רבות כל כך של הכשרה. בברכה ליאת