אוי ליאת

ליאת... עשיתי טעות מרה היום. נכנעתי לרצונותיו של מישהו אחר, וזה גבה ממני מחיר. הגעתי הביתה עצבנית על המחיר ששילמתי. את כל העצבים הוצאתי על הבן-אדם הלא נכון... הוא היה שם. כמו תמיד. עושה את אותם הדברים שרוב הזמן אני מצליחה להעלים מהם עין. והיום... היום פשוט לא הצלחתי. והתפרצתי עליו נורא. עצבים שכלל לא היו שייכים לו. ותוך כדי שאני צועקת, אני אומרת לעצמי שאני חייבת להרגע ויודעת שאני יכולה, אבל היום לא רציתי להרגע. רציתי לצעוק ולכעוס. ועכשיו אני מרגישה חרא. אוף. אני כזאת מפגרת! נורית

נוריתי, את כנראה, למרות הכל, בנאדם כמו כולנו. קשה לי להאמין שייתכנו חיים משותפים ללא חיכוך, אשמה ואפילו פגיעה. הידיעה שאנחנו יכולים לפגוע באחרים, גם ביקרים לנו, וההשלמה עם עובדה זו, משמעה להתבגר נפשית. במקום להתייסר על ההתפרצות שלך, נסי ללמוד משהו על האופן בו כניעה והסגה של הרצון שלנו לטובת זה של הזולת גובה ממך מחירים של פגיעה עצמית. אם את כבר מגנה את עצמך על ההתקפה, למה לא להרוויח אותה בנסיבות המקוריות? נתראה ביום חמישי. אני בעיניים עצומות. חיבוק ליאת