רק רציתי לבקש חיבוק

קשה לי, כל פעם שאני בוכה בטיפול המטפל יושב מולי ולא ניגש לחבק או לנחם ה"מקצועיות" הזו גורמת לי להרגיש נורא לבד, וכשאני מסיימת את הבכי הוא מתחיל לשאול שאלות הנוגעות לנושא בלי להניד עפעף. האם זה לא אנושי לא משנה איפה שכשרואים אדם בוכה וסובל לנחם אותו או שבעינכם נחמה מסוג זה אינה מקצועית, האם אתם פוחדים להרגיש עוררות מינית ממגע פשוט ואמיתי? כמובן שלא אמרתי לו תחבק אותי אבל לאחרונה אני נמנעת מלבכות ועובדת מאוד קשה כדי להיות חזקה. אני מעריכה את המקצועיות שלו ושהוא שומר על ריחוק פיזי אבל בעיני חיבוק הוא קרבה רגשית וידיעה שהוא פה בשבילי ולא סתם אדם שמשלמים לו כדי שיקשיב.

אני מציעה לך ללכת לסדנת שביל המלאכים שם תקבלי הרבה חיבוקים ומגע.

נועה שלום, הנושא שאת מעלה הוא נושא חשוב העולה לא מעט פעמים. הוא נובע מגבול מסויים, שהושם לאו דווקא כדי לשמור על המטפל, אלא כדי לשמור על המטופל, הנמצא לעיתים במצבים מאוד רגישים ופגיעים במהלך הטיפול, ובעיקר כדי לאפשר לטיפול להתקיים בכך שמשאירים את כל מה שקורה בתחום הדיבור ולא בתחום המעשים, זהו הכלי שאיתו הפסיכותרפיה עובדת. מעשים פשוט יכולים לפגוע ביכולת הזו. לדבר על דברים חשובים, למשל על המחשבה שלך שהוא עלול או עשוי להימשך אלייך שהופיעה בדברייך. ובכלל, אני מבין את הצורך בחיבוק ומגע פיזי, זה טבעי, אבל יש דרכים שונות להרגיש חיבוק, גם במילים, גם בהקשבה. קשה לי להאמין שלמטפל לא אכפת כשאת בוכה. אבל ברור לי שזה נושא לטיפול התחושה שלך שאם הוא לא מחבק אז לא אכפת לו. דרור