דרישת שלום ממרחקים... :-)

ליאת יקרה, מה שלומך? (אני מתגעגעת לכאן...) רחוקה רחוקה, ועסוקה עסוקה... וזה טוב. לא משאיר הרבה זמן למחשבות.. הזמן טס, ואני שמחה לגלות שאני עדיין נשאבת לעבודה פה, באותה התלהבות ומרץ שהיו לי לפני מספר שנים, כשרק התחלתי לעבוד כאן... :-) אתמול הייתה פה מסיבה לילדים שאני עובדת איתם. אחרי החלק ההפעלתי של הערב, שמנו מוזיקה והילדים רקדו. מצאת את עמי מסתכלת על אחת הילדות "שלי", ילדה שקטה, ביישנית... היא רקדה בהתלהבות, מכל הלב, בחוסר מודעות עצמית מוחלטת, כמו שרק ילדים בני 8 מסוגלים... היא קלטה אותי מסתכלת עליה, וחייכה אלי את החיוך הכי שמח בעולם. חייכתי אליה בחזרה... קצת קשה לי להסביר, אבל משהו בריקוד הזה שלה, בעובדה שהיא הייתה כל כך משוחררת, כל כך עם עצמה (או כך זה לפחות נראה למתבוננת מהצד) נורא נורא ריגש אותי. וחשבתי לעצמי, שאני נורא מקווה שלא יגיע הילד שיקלקל לה את זה... שאני נורא מקווה שלא יצחקו עליה שהיא רוקדת כך, שרק לא יהיו רעים אליה... ניסיתי לחשוב עלי, לנסות להיזכר האם היה זמן כזה אצלי, זמן של הרגשה נוחה, של בטחון של תמימות... ולא זכרתי... אולי זה היה לפני יותר מדי זמן, לא בטוחה... בכלל, אני מוצאת את עצמי חושבת על עצמי די הרבה תוך כדי העבודה עם הילדים. אני מושקעת רגשית בעבודה באופן די טוטאלי, לטוב ולרע.. אבל נראה לי שיותר לטוב.. כבר למדתי שאני מתחברת טוב יותר לילדים שמזכירים לי את עצמי כילדה.. הילדים הביישנים, השקטים, שנזנחים בצד לעיתים.. דיברתי על זה פעם עם המטפלת, והיא אמרה שהיא בכלל לא מופתעת שבחרתי לעבוד כך עם ילדים. היא אמרה, שנראה לה שעצם זה שאני נמצאת שם עבור אותם ילדים, שאני רואה אותם, מחזקת אותם, מקדמת אותם.. אני קצת משחזרת את המקום שלי כילדה, רק שהפעם אני נמצאת שם בתפקיד של מי שמעולם לא היה שם בשבילי... שאני שם כדי שאותם ילדים יעברו חוויה אחרת ממה שאני עברתי. היא כנראה צודקת.. וזה מוזר (לא זה שהיא צודקת..), כי דווקא הרגעים הכי טובים שלי עם הילדים, הם הרגעים שהכי קשים לי. רגעים בהם אני יודעת שהצלחתי לעזור לילד להתגבר על פחד שהיה לו, רגע בו (שוב, בכנות וישירות של ילדה בת 8) אחת הילדות אומרת לי שהיא אוהבת אותי, ושהיא חשבה עלי בשנה שעברה מאז התראנו לאחרונה, וחיכתה שניפגש שוב ונבלה זמן יחד ועוד... אני תמיד נורא שמחה, ומיד אחר כך זה מתחלף לי לבכי... כאילו איזו שכבת עור התקלפה לי מפצע ישן, וזה שוב שורף... זוכרת שדיברנו פה על פרידה מהטיפול, מהמטפלת? כל החששות שהיו לי, כל הקושי להיפרד ממנה.. מן הסתם, הפרידה דוברה גם בטיפול, ולא מעט. לא זוכרת אם כתבתי על זה, אבל דיברנו אז על שמירת הקשר גם במהלך הנסיעה שלי, ונערכו הסכמי תקשורת. היא התעקשה לעשות את זה, אמרה שזה מאוד חשוב גם לה, לדעת מה קורה איתי. וכדי שלא יהיו אי הבנות, או קצרים בתקשורת, סיכמנו בדיוק מה, איך, מתי, ותוך כמה זמן היא עונה. באמת נסעתי עם הרגשה בטוחה, שהיא שם, קיימת מעברו השני של המייל, למקרה שאצטרך. רק שהיא לא הייתה שם. היא התעקשה על כל ההחלטות הללו, ואז לא עמדה בחלק שלה. זה כואב. ניסיתי להסביר מה אני מרגישה, אבל לא נראה לי שהיא מבינה, או רוצה להבין. אני מרגישה שהיא כל כך רחוקה.. וכבר בכלל לא בא לי לשתף אותה בכלום, לא בטוב ולא ברע. פתאום אני לא מרגישה אותה בתוכי, מתמלאת עייפות נוראית רק מלחשוב על זה. הייתי עכשיו חולה יומיים, כנראה שעומס העבודה והעומס הנפשי היו קצת יותר מדי.. מה לעשות עם זה, ליאת? מה לעשות כשהאכזבה כל כך מרסקת, שאני לא מרשה לעצמי להרגיש אותה כי אני יודעת שאני לא אוכל להתמודד? איך להחזיר את האמון, איך לחזור ולהאמין לה שאכפת לה בכלל? טוב, כתבתי מספיק להיום... וגם יש שקיעה בחוץ, והשמיים פה הכי יפים בעולם.. (אתמול ירד פה גשם כל היום.. זה הרגיע, וניקה את האוויר אחרי כמה ימים של חום ולחות. מצאתי את עצמי חושבת עליך ותוהה איך את שורדת את יולי... :-)) יאללה, זזתי.. נועם

נועם חביבה ורחוקה, כמה טוב לשמוע ממך, ועוד יותר נעים לשמוע אותך עסוקה, נהנית, תורמת ומסופקת. היה קצת עצוב לשמוע מה קרה עם המטפלת. משונה העניין הזה. אני רוצה להאמין שיש לזה הסבר כלשהו. למרות שהעצב והאכזבה עוברים באופן חד וברור את כל המרחק עד אלינו, משהו בככל זאת מרגיש לי חזק, מסתדר, ומאד מאד מתמודד. אני אכולת קנאה מול תיאורי הגשם. אצלינו חם והביל, דביק ומזיע. המזגנים קורסים מעומס, והאבטיחים עוברים השמדה המונית. אני באמת שונאת קיץ, אבל שורדת כמו כולם. שולחת לך נשיקות ומחכה לחוויות נוספות ליאת

ליאת... זה מוזר שההתכתבות איתך נעימה ומחממת את הלב, בעוד שההתכתבות איתה רק הכעיסה והעציבה? (כי היא לא ענתה... ולא, לא הייתה סיבה מיוחדת. לצערי.) לא משנה. החלטתי לשלוח לה מייל ולכתוב בבירור מה כל זה גרם לי להרגיש. בתקווה שהיא תואיל בטובה לענות לי עליו, ואולי גם לקחת אחריות על הצד שלה. (עד עכשיו חשבתי פשוט לנתק כל קשר מכאן, ואולי גם לבטל את פגישת החזרה שקבועה לנו עוד מלפני שנסעתי..) נראה מה יהיה... תודה ליאת יקרה, תודה... נועם