סוף דבר

סוף דבר/דוד אבידן עוד הכל יסתיים בכי טוב עוד הכל יסתיים בכי טוב עוד הכל יסתיים בכי טוב בכי טוב בכי בכי בכי רע את יודעת ליאת, למרות התקופה המסוייטת שעברתי, שמרתי על הרבה דברים.הלימודים מעט נפגעו - במובן זה שהיו דברים שהייתי חייבת לדחות ולכן להאריך אותם בעוד שנה...ואני יודעת שזהלא נורא, כי אני זוכרת איפה הייתי...ולאחרונה אפילו קרו שינויים שייחלתי להם, למשל בתחום המגורים, ותחומים אחרים שקשורים בחיי המשפחה שלי.ולמרות זאת, אני מרגישה שאני עוד לא חזרתי.כאילו יצאתי מטיפול נמרץ ועכשיו מחכה לי השיקום הארוך...ואני מרגישה לעתים כל כך נטולת כח ואני מפחדת שלא אצליח לחזור לעצמי .אפילו החיצוניות שלי כל כך אחרת.הרוסה.אני מרגישה סלידה מעצמי.זרה לגופי והוא זר לי.ואין לי כח לעבודה הזו.זהמפחיד.והפחד הזהוחוסר האנרגיה מתערבבים בתחושה של אשמה ומועקה- בגלל הכמיהה הכמוסה להיות פסיבית, לעזוב ולהרפות מהמתח והמאמץ.אבל אני לא יכולה כי אז אצלול שוב.ואני יודעת כמה שזה מסוכן.אני רק לא יודעת מהיכן לשאוב את הכח להשלים את העבודה הזו.ולפעמים אני לא בטוחה שאפשר או שכדאי.איך מוצאים את זה? איך אתגבר על חוסר האנרגיה ועל הפחד.אולי זו עצלנות בעצם? אני פשוט רוצה לנוח,את מבינה ?

שלום ויק, נעים לי לקרוא שאת מטפסת חזרה מן המקום המרוסק ההוא. אני אוהבת במיוחד את היכולת שלך לגייס עמדה מרוככת כלפי הפשרות הבלתי נמנעות שאפשרת לעצמך. אין ספק שלפניך עוד דרך משמעותית לעבור, ולא חייבים לעשות את כולה במשך אחד. בהחלט אפשר לנוח קצת, לצבור אנרגיה רעננה ולטפס עוד קצת. לא בטוחה שיש בכלל מישהו שפטור לגמרי מהמסע הזה. ובכל זאת, מרגש ללוות אותך. החזיקי מעמד. ליאת