לא יודעת כבר מה איתי

שלום אני בת 19 משרתת בצבא. כשהייתי בת 14 התחלתי לראות את החיים באור אחר ממה שהייתי רגילה עד אז (אני יודעת שזה דבר טיבעי וחלק מההתבגרות), אני לא מאמינה לאנשים, לא רוצה להיכנס להתחייבויות וכשאני מנסה אנשים רואים אותי כמשהו שאני בכלל לא, או לפחות לא רוצה להיות, ואולי בגלל החוסר בטחון שלי זה מה שיוצא לי להראות. כשאני מתרגשת וזה יכול להיות מכל דבר שטותי, כמו למשל סוף שבוע שעבר לי בכיף אז בערב של שבת אתרגש לקראת מחר ואלחץ, אני מתחילה לחוש בחילה ואף להקיא. כמו שאמרתי כל דבר שטותי יכול לגרום לי להקיא, פגישה עם חברים, ארוחה משפחתית, יציאה להצגה וכו', יש תקופות שזה בתדירות נמוכה יותר ויש תקופות שזה ממש אובססיבי, ואני מרגישה שזה פשוט עוצר לי את החיים ומתסכל אותי קשות. אני מרגישה חוסר הערכה שלי כלפי עצמי וחוסר הערכה של אחרים אלי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר יותר משנה, ואני מרגישה שהוא עזר במקצת, אבל עדיין עובדה שאני כותבת בשעה כמו מאוחרת כי יש לי בחילה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, זה גורם לי לשנוא את עצמי ואת כולם, אני תמיד מרגישה שגם שונאים אותי ומבקרים אותי כל הזמן. פשוט נמאס לי מעצמי ומהמחשבות של עצמי והפחדים הטיפשיים האלה. לפעמים הייתי רוצה להיות משוגעת אמיתית בבית משוגעים כדי שלא אוכל להרגיש את ההרגשות הנוראיות האלה שאוכלות אותי מבפנים. בבקשה תעזרו לי נ.ב- הצבא הוא על בסיס יומי, הוא מהווה אירוע רגיל בחיי לא טראומתי מתוסכלת

תהיה חזקה חמודה ותנסי לחזק את הבטחון העצמי הביטי אל תוך נבכי נפשך ומני את מעלותייך אני בטוחה שיש לך המון יש לציין שיש הבעה בכתב מעולה יישר כח ממישהיא שנמצאת לעיתים קרובות במצב דומה לשלך ואני אמא לילדגים כך שלא כ"כ פשוט לי.

תודה רבה לך על המילים המחזקות! אני מודעת לעצמי, אני יודעת שיש לי פוטנציאל להרבה יותר ממה שאני ממשת, אני מכירה גם את המגרעות של עצמי ואני יודעת מה גורם לי לכל המעצורים האלה, אבל הדבר הכי מתסכל שאפילו שאני מודעת להכול זה עדיין שם וקיים. מין חרדה כזאת שנראית לי לגמריי טיפשית ומיותרת, אבל כשזה מגיע זה מגיע ואני לא יכולה לעצור את זה, אני בשלב בחיים שלי שאני לא מנסה כבר כי אני יודעת שזה לא עוזר, אני בטיפול וטופלתי עקב כך בעבר. אך עדיין זה תמיד מחכה לי, מחכה לתקוף אותי ומונע ממני להתקדם.