היי, שאלה..

היי לפני כחצי שנה בערך החלו אצלי פחדים מכל מני דברים בחיים זה היה כל הזמן יותר פחד מאשר עצב. פחדתי מהכל, אני עדיין פוחדת. מלצאת לעולם, להקים משפחה, לא להקים משפחה, להתמודד עם דברים לבד, להיות לבד בחיים, למות, לחיות, לעבוד ועוד דברים כאלה... (אני בת 18). בעיני אלה פחדים לגיטימיים אבל במידה נכונה, אלא שאצלי זה ברמה גבוהה. אני יכולה להרגיש בסדר ורגוע לכמה זמן, ואז פתאום להכנס לתוך הפחד הזה, ואני מתחילה להרגיש שאני משתגעת, שאין מוצא, שהסוף מגיע. מצד שני הרגשתי כל הזמן שהכל תפל, חסר משמעות, חסר טעם, שבסוף ממילא מתים אז חבל להשקיע. לא רוצה למות ולא רוצה לחיות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי לפני כמה חודשים והפסיכיאטר איבחן אצלי דיסתימיה, לדבריו, ומאז לא פגשתי אותו ולא דיברתי על מה באמת יש לי. בקרוב אני אתחיל טיפול התנהגותי קוגנטיבי. לפי דעתך, הפחדים האלה שיש לי והסימפטומים לפחדים (רעד, קיפאון, לפעמים כאבי ראש, מחשבה אינטנסיבית על המוות (לא מחשבות אובדניות)) הם סוג של חרדה?

שלום לך, חלק מהסימפטומים שאת מתארת מאפיינים דכאון וחלק מאפיינים חרדה. העניין האו שלעיתים קרובות חרדה מופיעה עם דכאון ולהיפך. כך שבהחלט ייתכן ואת מסתובבת עם דיסטימיה זמן מה, תחושות של חוסר טעם ריקנות ועוד, ולצידם את חווה פחד וחרדות לא מוסברות. שתי האבחנות הללו לא סותרות האחת את השניה. דרור